אין כמו ההתבטאות האחרונה של פרופ' יחזקאל דרור להראות שבין כל חמישה אנשים תמיד תמצא אחד טמבל.
מסכנים חבריו בוועדה, שמן הסתם נאלצו, במשך חודשים על גבי חודשים, לשמוע את המנטרות שלו.
אני מודה שאני לא מסוגל להביא את עצמי להקשיב לו יותר מדקה וחצי - מבלי ליפול בתרדמה עמוקה.
יכול להיות שבפיו דברים חשובים מאוד היורדים חדרי בטן, אבל איכשהו אני תמיד מתרשם, מיד בתחילת דבריו, שהוא לא ממש מחובר לכאן ולעכשיו. האיש דומה למין מכונת מילים שכזו. משהו שמזכיר את האנשים הנבונים העומדים כל יום ראשון על ארגז בהייד פארק ומדברים וצועקים בעיניים בורקות המתמקדות בנקודה דמיונית שנמצאת היכן שהוא ליד הירח.
ובכלל, יש משהו לא תקין בכך שהאיש, שהוסמך כחבר ועדת חקירה לחקור ולקבוע שהצבא והממשלה נכשלו, ממחזר את קביעותיו ומשתמש בהן ככלי לניפוח התזות האקדמיות שלו.
ועכשיו, בראיון למעריב, המיקסר הבלתי נלאה הזה פלט עוד מילים ומשפטים המוכיחים שפרופסורים מסוגו יש לכלוא בקסרקטיני האוניברסיטה.
שידפוק במוח של הסטודנטים המסכנים שלו! שיעזוב את הציבור במנוחה! הציבור זה לא שולחן העבודה שלו.
מצד שני יכול להיות שהבן אדם התחרפן. גם זה קורה.
שיתעסק עם הנינים שלו!
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
