דוח וינוגרד - פרשנות אחרת

המסקנות האישיות - האחריות נמצאת בין השורות של הדוח לאורכו ובכל פסקה שבו.
גזר הדין - לגבי הממשלה והמנהיגות הפוליטית - אשמים אך ללא זדון וללא קלון, עם אחריות אישית.
מסקנה - יש לערוך משפט ציבורי להנהגת המדינה.
לזכור - הדוח אינו מסמך פוליטי או מניפסט ציבורי ציוני מכונן, ולא מסמך לדורות, הוא בסך-הכל דוח של ועדת חקירה, בלשונו בטכסט והתוכן וטוב שכך.

קשה להאמין ולהבין, איך רוב הציבור, התקשורת וחלק מהפרשנים והמילואימניקים, נפלו "בפח" שכרו לעצמם בכך שהחליטו להתרכז במהלך הקרקעי של 60 השעות האחרונות - ושכחו או הזניחו במאמציהם התקשורתיים ומאמץ ההתנגדות שהובילו את כל מהלכי המלחמה, את התנהלות הממשלה ודרגי הפיקוד הבכיר בצה"ל.

כבר מרגע חטיפת החיילים ותגובת צה"ל המהוססת, המאוחרת על תוצאותיה הראשוניות העגומות, היה ברור שמשהו לא טוב קורה בצה"ל ובפיקוד צפון.

כל מה שקרה לאחר מכן, ושהוחלט לקרוא לו מלחמת לבנון השנייה, השתקף בשלבים הראשונים של חטיפת החיילים. הכוננות הורדה ימים לפני החטיפה, מצלמות ההבטחה, לשטח המת בו בוצעה החטיפה לא פעלו, אנשי המילואים לא היו מאומנים דיים, התגובה על החטיפה והתקלות - לא הובנו, לא פורשו נכונה והתגובה האנמית, יצאה באיחור וגבתה קרבנות שווא. אם תרצו, זאת התמונה של מלחמת לבנון השניה.

טעות ציבורית ומשפטית נוספת - היא הניסיון להפריד בין דוח וינוגרד החלקי (או חלק א') לבין הדוח הסופי. ניסיונות מעין אלה, נשמעו לאחרונה בדיונים הציבוריים ובפרשנויות בתקשורת - במיוחד מפי הפרשן האישי של אולמרט השר לשעבר טומי לפיד.

קשה להבין ולעכל, איך איש ציבור, ברמה של שר משפטים לשעבר, ראש מפלגה לשעבר, יכול לתת פרשנויות והסברים למהלכים של אולמרט ולהצדיקו, בלי להניד עפעף ובלי לרעוד לנוכח טענותיו ופרשנותו המגומגמת והשגויה ועוד להיות מרוצה מעצמו. לקבוצה זו ניתן להוסיף גם את העיתונאי יאיר לפיד, שהחל לאחרונה, להתחנף לאולמרט ולהיות לו למליץ יושר - בתחומים ומהלכים פוליטיים, ציבוריים צבאיים - שאינם בדיוק בתחום התמחותו.

הדוח של ועדת וינוגרד - הוא מקשה אחת, ויש לקרוא את שני החלקים (הדוח החלקי + הסופי) כמקשה אחת - כאילו הוגשו לציבור ולממשלה יחד באותו יום 30.01.08.

על-רקע זה, החגיגות במחנה אולמרט ובמחנה פרץ - מוקדמות ומוגזמות, הם סובלים מיהירות יתר, אי הבנת הנקרא ותלישות מהמציאות שהיתה ועודנה בישראל.

גם התפישה של הטוענים, מחד - שהוועדה היתה למעשה מיותרת, שהרי כל מה שהיא קבעה, ידענו מראש, לבד ובזמן אמת, ומאידך, אלה הטוענים שהוועדה אכזבה, לא נעצה מסמרים בראשי האחראים ולא צלבה אותם נוסח ישו, או לפחות העלתה אותם על המוקד, נוסח האינקוויזיציה, טועים ומטעים.

הציבור, התקשורת, הפוליטיקאים ממתנגדיו של אולמרט, חשבו, ציפו ויחלו שהוועדה, תאמר מפורשות או תצביע בוודאות על ראשי הכושלים, הטועים שחייבים לשאת באחריות. הם רצו לראות "דם ואש ותמרון עשן" - ננעצים ויוצאים מהמנהיגים האשמים - או מלחמת הגלדיאטורים בקולוסאום ברומה. מה גדולה היתה אכזבתם, שהוועדה השאירה את גורלם של מנהיגי המלחמה ומחליטיה, למשפט הציבור והכרעתו.

לדעתי זאת גדולתה וחשיבותה של ועדת וינוגרד. מיד עם הקמתה, למרות שהיה לה מנדט רחב לדון בהחלטות הממשלה והתנהלותה, בצה"ל ובהתנהלותו, והאינטראקציה ביניהם, נטתה הוועדה לבדוק את הליכי ההחלטות, התנהלות ודרכי קבלת ההחלטות הגורליות, הן בממשלה והן ע"י המטכ"ל הצה"לי - ולא באופן ספציפי ופרטני באישים שעומדים בראש המערכות. היתה שמועה בתקשורת שפרופ' גביזון הודיעה מראש, שאם ילכו על מסקנות אישיות, היא תפרוש מהוועדה או לא תסכים למהלך זה.

מיד לאחר הקמת הוועדה - פרסמתי מספר מאמרים ובהם טענתי, כי מסקנות מערכתיות לא פחות חשובות, ברורות וחדות מאשר מסקנות אישיות. שהרי באופן טבעי, בראש כל מערכת עומדת אישיות שחייבת לשאת בתוצאות. ויתירה מכך, הזמן בפרסום המסקנות הוא קריטי וחיוני והתנהלות עפ"י חוקי ועדת חקירה ממלכתית, היתה נגררת לשנים ומאבדת מערכה.

כאשר בג"צ "סינדל" את הוועדה שהתחייבה לא להוציא מסקנות אישיות, היה ברור לכולי עלמא, שהקו הוא מסקנות מערכתיות. יוצא, שאלה שאצו ורצו לבג"צ ואיימו בדרישה "לשימוע" למי שיפגע - טעו בגדול והשיגו את ההפך, שהרי הם גם נפגעו, גם קיבלו על הראש בעקיפין וגם לא יכולים עכשיו להשמיע את קולם.

צא ולמד: אילו הבג"צ לא היה מצר את צעדי הוועדה והם היו מתפתים להוציא מסקנות אישיות, והיה צורך ב"שימוע", המסקנות היו נדחות לשלוש עד חמש שנים, ומי היה זוכר אותן אז.

הרי ברור שמבחינה משפטית וציבורית כל דחייה בסיום עבודת הוועדה היתה משחקת לידי אולמרט, שהיה גומר את הקדנציה בשקט, ללא זעזועים וללא לחץ ציבורי אפקטיבי.

טוב עשתה הוועדה - שהתרכזה במערכות, בביקורתם ובתפקודם, שכן למסקנות שלהם יש חשיבות לאומית ציבורית, לא רק להווה אלא גם לעתיד.

למעשה הוועדה נותנת לממשלת העתיד לרבות צה"ל, ספר עבודה וניהול - כיצד לנהל ממשלה, לקבל החלטות, לנהל דיונים, ולהחליט ולהוביל מלחמה. ואם נבדוק את עיקרי המסקנות ניתן להדגיש את אלה:

על אחריות אישית ומסקנותיה

"ראוי להדגיש, כי הימנעותנו מהטלת אחריות אישית, אין לפרש אותה כקביעה, כי לא היתה קיימת אחריות אישית". ועל זה נאמר: והמבין יבין ואידך זיל גמור.

ניהול המלחמה ע"י צה"ל

"ארגון מעין צבאי, בן אלפי לוחמים, עמד מספר שבועות בפני הצבא החזק במזרח התיכון, אשר נהנה מעליונית אווירית מוחלטת". כלומר: צה"ל כשל בהשגת המטרות בהכרעת החיזבאללה ובניפוצו ובמיוחד בעצירת או השמדת הרקטות קצרות הטווח שלא פסקו עד הפסקת האש.

צדק הרמט"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, שאמר בראיון הטלוויזיוני, כי אם אותו צה"ל לא מוכן, לא מצויד, לא מאומן מספיק - אפשר היה להשיג תוצאות הרבה הרבה יותר טובות.

המהלך הקרקעי

היה באיחור, לא מוצלח, לא מיצה את עצמו והאחריות לכך על הדרג המדיני. לעניין זה - ראה גם הערה קודמת.

לגבי מהלך 60 השעות

קבעה הוועדה בצורה די מגומגמת ובסתירה לוגית שהיתה מחויבת המציאות וסבירה ויחד עם זאת ברור היה שלא תביא תוצאות ולא השיגה את מטרתה.

הנקודה החיובית היחידה

בקטע זה היא שההחלטה לא נעשתה בזדון ולא לצורך רווח אישי ופוליטי, ובכך מנקה את אולמרט מבחינה מוסרית בלבד ולא מבחינה מערכתית שלטונית ומתיישבת עם הליקויים שצוינו בדוח לגבי דרך קבלת ההחלטות ללא דיונים מעמיקים ובמבט לטווח ארוך. ניתוח האירועים ניתן להבין שגם ב-60 שעות ניתן ואפשר היה לעשות הרבה יותר מאשר נעשה בפועל. המילים הנפוצות בדוח: ליקויים - 213 פעם. כישלון - 190, דישדוש - 22.

לאמור: הדברים מדברים בעד עצמם - וזה כולל ביקורת על אותם קצינים בכירים ומפקדים, שניהלו את המלחמה מאחור, בחפ"קים עם פלסמות ועכברים במקום להיות בראש ובתוך ועם חייליהם.

בעניין זה ראה מאמרי: "מנהיגות ודוגמא אישית" ובו פירוט והתייחסות לנושאי המנהיגות בצה"ל אז והיום. שם הדגשתי: שהמושג "אחרי" - סמל המנהיגות והדוגמא האישית של צה"ל, נשחק. שם גם ציינתי שלאורך ההיסטוריה הצבאית העולמית וההיסטוריה של צה"ל מאז מלחמת השחרור, כל המפקדים הגדולים והמוערכים תמיד היו בראש ובתוך החיילים הלוחמים, ומשם מעמדם וכבודם.

מסקנה חשובה אחרת מהדוח: שהציבור חייב להפנים ולקבל שעתה, שעתם של ההמונים, אלה שלחמו בחזית ואלה שתמכו מהעורף, לעשות משפט ציבורי למנהיגיו.

אני מקווה שגוף ציבורי ניטראלי או אחת האוניברסיטאות יקחו על עצמם את המשימה לערוך משפט ציבורי לממשלה ופיקוד צה"ל בזמן המלחמה, דבר שהוא עדיף פי כמה על סקרים ומאמרים בודדים בתקשורת.

מובן שזה לא צריך להרתיע את נציגינו בממשלה ובכנסת, לעשות חשבון נפש ולהטיל את האחריות על מי שעדיין מכהן ומחזיק במשרה ציבורית בעלת השפעה.

ואם אני הייתי צריך לכתוב את פסק הדין של המשפט הציבורי הוא היה נראה ונקרא כך:

פסק דין (ציבורי)

לאחר שעיינתי, עיין היטב, במסמכים שהוגשו לי ושמעתי את עשרות העדים שהופיעו בפני, ושקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים המדיניים, צבאיים, ואת יחסי החוץ של המדינה, לרבות המסקנות המעשיות המיידיות והעתידיות שיש להוציא מאירועי מלחמת לבנון השנייה, הגעתי למסקנה, שהממשלה אשמה - אך מזוכה מזדון וקלון במעשיה.

לגבי צה"ל - הוא לקה בקיבעון ובעיוורון טקטי ואסטרטגי בחוסר מוכנות ובפיקוד עליון הססני. הוא "דשדש" ברוב שלבי המלחמה, למרות לחימה למופת של הדרגים הנמוכים ומעשי גבורה, חברות והקרבה של בודדים ויחידות, שגברו בכל קרב על האויב.

התאכזבתי מאותם גנרלים שהעדיפו לשמור על "התחת" שלהם, לפחד למשרתם וקידומם ולא לעמיד על דעתם באותם רגעים קריטיים כשראו שהרמטכ"ל בשל עיוורון ותפיסה "כחולה" לא נכונה טועה ומטעה, ולא עשו דבר.

לגבי העונש: אחרי שכל המעורבים הורשעו, הציבור יחליט או שיחכה לבחירות. אפשרות נוספת לחילופין - עונש של "עבודות שירות" לפי קביעת הציבור - אולי בבית לווינשטיין.

והערה לסיום: ראה את המכתב שנשלח מהמטכ"ל אלי בתשובה למאמר על לוחמי צה"ל בלבנון ועל חלוקת אות מלחמת לבנון השניה (שהיו כאלה שסירבו לקבלה), שלדעתי היה אות של כבוד והערכה לצה"ל - כצה"ל ולא לבודדים בצמרת - אלא לאלה שבגופם גבורתם והקרבתם לחמו נפצעו ואף נפלו בשליחות הממשלה ובמסגרת צה"ל, למען בטחון המדינה ואזרחיה.

בלתי מסווג
לשכת הרמטכ"ל
צבא ההגנה לישראל
לשכת ראש המטה הכללי
מזכירות הפיקוד העליון
טל: 03-5691120/5
פקס: 03-5698296
סימננו: מנ-12 - 104613-2313349
ט"ו בשבט התשס"ח
22 בינואר 2008
לכבוד
מר אברהם פכטר
שמואל תמיר 29
תל אביב, 69637

מר פכטר שלום רב,

הריני לאשר קבלת פנייתך מיום ה-30 בדצמבר 2007 בלשכת ראש המטה הכללי.
בקיץ שעבר, על-פי החלטת ממשלת ישראל, יצא צבא ההגנה לישראל למערכת הגנה על אזרחי המדינה ולהשבת השקט לגבולה הצפוני.
לצד אותן נקודות לביקורת, גילינו מחדש את שידענו תמיד - אומץ ליבם של חיילינו, בשירות סדיר ובמילואים, שפעלו בדבקות, בנחישות ובתעוזה תחת מורכבות של לחימת צבא בארגון גרילה ובשטחים המאוכלסים באזרחים רבים. צבא ההגנה לישראל התברך בחיילים ובמפקדים בעלי נאמנות ואהבת מולדת, שרוח העם מפעמת בליבותיהם.
ברצוני להודות לך על התמיכה והאמונה המורגשות במאמרך.
בברכה,

מאיה יוזבגי, סגן
מזכירות הפיקוד העליון