המהפכה בקובה ניצחה כשהייתי רך-הנולד. ההיכרות שלי עם צעירים קובניים הייתה כשהייתי ילד קטן. לשני הוריי הייתה השכלה אוניברסיטאית בשפה הצרפתית, והם ניצלו את הזדמנות של הגעת סטודנטים מהמקום שכונה אז "אי החרות" כדי להוסיף עוד שפה למאגר.
ההכרות לצורך לימוד שפה, הפכה מהר מאד לידידות קרובה. אחרי הקובנים הגיעו עוד כמה ממדינות אחרות של אמריקה הלטינית. הם היו צעירים ושיכורים מהמהפכה, אהבו את צ'ה ופידל וידעו לשמוח עם כל הלב. הוריי למדו ספרדית שוטפת, אלה למדו לשתות וודקה כדבעי והבית מלא במסיבות; תקופות עם הרבה צלילי גיטרה ושירה ספרדית.
אמנם לא ירשתי מהוריי את ידיעת השפות שלהם, אבל גדלתי עם שלשה תקליטי ויניל גדולים של הלהקה "לוס פרגווייוס". עד היום אני קצת מתרגש מ"גואנטאנמרה" וגם ההיתקלויות בתיאורי קובה, בעיתונים או בספרי המינגווי, עוד עושות לי צביטה.
עברו שנים, הצעירים הקובניים חזרו הביתה. על הפסנתר, שסבא שלי הביא מגרמניה ב-45', נשארו אגוז קוקוס מיובש וזוג "מראקאס" מגולפים, עשויים מהכדורים הפנימיים של הקוקוסים. על הקיר ליד מיטתי, ליד דיוקנו המהודר של יורי גגרין (תלוש מגיליון l'Humanite שיצא לאחר מותו, בברה"מ לא ידעו להדפיס כל כך יפה), היה תלוי דיוקנו של - איך לא? - ארנסטו צ'ה גווארה. בבית ספר הכנתי הרצאה על קובה וקראתי את זיכרונותיו של "המהפכן הכריזמטי".
להתפכחות יש קצב משלה, במיוחד כשהעזרה מבחוץ מוגבלת. לקח לי זמן עד שהבנתי את מה שקראתי באותו ספר זיכרונות. כאשר המלה "rasstrel", המתורגמת לעברית בעזרת שלוש מלים "הוצאה להורג בירייה", צרובה בתודעתך כדבר מה טריוויאלי, כמעט כמו "צחצוח שיניים", החושים מתקהים והאסימון יורד לאט, אבל בסוף זה קורה (בשפות מסוימות יש מלה מיוחדת כמעט לכל סוג של הוצאה להורג. אולי נובע הדבר מעושרן, אבל מצמרר).
החבורה של פידל וצ'ה השאירה אחריה שובל דמים לאורך כל הדרך מהרי סיירה-מאסטרה להוואנה הבירה. המשפטים נערכו תוך כדי ההתקדמות ותוצאתם הייתה אחת. מרבית ההרוגים היו מהשותפים לדרך. באחד המשפטים נידון לעונש הטריוויאלי אחד מהם, שתיאורו בפי גווארה היה "טיפוס מסליד, הוא בדרך כלל הוציא לפועל את פסקי דין מוות שאנחנו גזרנו".
ברם, לעצמו גווארה התייחס כאל טיפוס משובח, למרות שהיה מוציא לפועל גם במו ידיו את פסקי הדין שלו. כנראה הודות להשכלתו הרפואית, הוא היה
מסוגל לתאר איך הקליע שיצא מאקדחו חדר לאונת המוח הימנית של איכר מסכן ויצא מהאונה השמאלית.
לאחר כיבוש הוואנה, מונה גווארה לאחראי על הטיהורים. נהג לשכב על חומת בית הכלא ולצפות בהוצאות להורג תוך עישון סיגר. הביוגרף האמריקני שלו, ג'ון לי אנדרסון, כתב שההרוגים היו כולם פושעים והוא מעולם לא מצא מקור מוסמך שיכול היה להצביע על חפותם. מעניין, איך עיתונאי אמריקני מסוגל לשכוח את כל יסודות הצדק כשמדובר בדמות הרואית מהעולם "הלא מפותח", באיזו קלות הוא יכול להשליך לסל את חזקת החפות. האם אי-פעם מצא הוא מקור מוסמך להצביע על אשמתם של אותם הנידונים ב"משפטים", שנמשכו מספר דקות, עם ארנסטו גווארה דה לה סרנה בכל התפקידים מהחוקר עד התליין?
אמר ג'ון קנדי: "הקומוניזם מעולם לא תפס שלטון במדינה שלא הייתה שסועה על-ידי מלחמה, שחיתות או שתיהן". אפשר להוסיף, שלא היה מקום אחד בעולם שנפל בידי הקומוניזם ולא הוקם בו מנגנון דיכוי העמלים והשמדתם. אומנם רק מעטים נותנים את הדעת לכך, שדיכוי העמלים קשור בחבל הטבור לעקרונות הבסיסיים של הכלכלה המרקסיסטית.
שלטונו של הרודן פולחנסיו בטיסטה היה המושחת והאכזר, אך זה שהחליף אותו לא היה טוב מקודמו. עם גווארה נעשה צדק פואטי: הוא קיבל בבוליביה אותו "טיפול", שהעניק לרבים כל כך בסיירה-מאסטרה. פידל נשאר בהוואנה להנות מהשלטון והערצת ההמונים. המחיר הכלכלי שהקובנים נאלצו לשלם היה כבד. בטיסטה לפחות שאף להפוך את קובה לבירת התיירות. פידל החליט לבנות סוציאליזם.
הכלכלה הסוציאליסטית האידיוטית עשתה שמות במשק הקובני. רבים ברחו משם תוך סיכון חיים. קובה הייתה תלויה במתנות של ברה"מ, פירוק האימפריה השאיר אותה חרבה. לפני עשרים שנה, היו כמה קובנים, שקיוו שה"פרסטרויקה" תגיע גם אליהם, אך התבדו. המבקרים בקובה דיווחו על הגרוטאות הנעות בכבישים, צמצום המזון והדלק, בניינים מתפוררים, דלות, פשע וזנות. בבתי הספר המשיכו התלמידים לדקלם במקהלה את שמות המנהיגים, שאותם על כל הקובנים חובה לאהוב.
קשה להאמין, אבל הגיע גם יומו של פידל לעזוב את התפקיד. העיתונים מלאו בזיכרונות ודברי פרשנות, שבאופן לא מפתיע השמיטו את זיכרונות הדמים. ד"ר חררדו לייבנר, ראש המכון להיסטוריה ולתרבות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת תל אביב, פרסם רשימה ב"ישראל היום", בה כינה את פידל "אחד הפוליטיקאים הגדולים של המאה-20".
לעתים אני מנסה להבין, מהו קריטריון הגדולה המקובל בשכבת האוכלוסיה, המייצרת דרך קבע אוהדי רודנים מלנין עד אחמדינג'אד? מדוע הציפורניים האוחזות בכס הנשיאות ובגרון האומה נתפשות עדיין כסימן לגדולה? אמונים כביכול על ערכי החרות וההמוניזם, הם ממשיכים במסורת של ההערצה לאחים הגדולים למיניהם והצפצוף הארוך והלועג על פשוטי העם - לא משנה אם זה ברוסיה, סין, אירן, לבנון, מצרים או קובה. מה יכול להניע ראש חוג להיסטוריה ולתרבות לכתוב, שפידל היה "מוסרי לפי דרכו"? הרי לכם דרך מעניינת, הייתי אומר, לתאר ערפד.
מעריב בחר בפרשן לענייני קובה וקומוניזם - איך אפשר שאירוע כזה יעבור בלעדיו? - את מיודענו הפרופסור מיכאל הרסגור. האמת, שהוא קצת הפתיע אותי לטובה, הייתה לו ביקורת רבה יותר על פידל קסטרו מאשר ללייבנר, אבל שניהם כאיש אחד היללו את קסטרו על עמידתו האמיצה נגד ארה"ב.
הפרשנות שלהם ממש לא מדוייקת; פידל לא התעמת "בגבורה" נגד אמריקה, בשביל עימותיו עמה לא היה צורך בגבורה רבה מדי. לעומת זאת, פידל התפלש בעפר רגליהם של זקני קרמלין, הסכים להצבת הטילים הסובייטיים, השכיר חיילים למלחמה באנגולה ותמך בעבריינים מסוגו של יאסר ערפאת. מריבותיו עם ארה"ב היו טעות מרה, שעלתה ביוקר לבני עמו, אפילו מיכאל הרסגור נאלץ להסכים עם זה.
כשנגעת באנשים בשר ודם, ההרגשה היא אחרת. קובה היא אותו חסוס השחור כפחם, שעל ברכיו ישבתי כילד, היא המולאטי הצנום מוניקו שלמד פיזיקה, ואנטוניו שחזר אלינו בתקופה אחרת ועזר לסחוב את המזוודות לתחנת הרכבת. אני חושב על התקדימים לקץ הרודנות, שבא אחרי לכתו של הרודן, שוב מעיר את התקווה מתרדמתה ושולח את ברכתי.
¡Todo pasara amigos! גם בהוואנה השחר עוד יבקע.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
