ב-4 בפברואר 2008, שיגרה אירן רקטת מחקר לחלל. השיגור בוצע במסגרת חנוכת מרכז החלל האירני וזכה לכיסוי נרחב באמצעי התקשורת האירנים, שעסקו בכוונתה של אירן לשגר באופן עצמאי לווין שיהיה כולו פרי פיתוח של התעשיה האירנית, כבר בקיץ הקרוב.
רקטת המחקר רקטת המחקר (sounding rocket) ששוגרה, כונתה "קאבושגאר-1" ונשאה ציוד מדידה מדעי. בדיווחים שפורסמו כשבועיים לאחר השיגור, נמסר כי לרקטה היו שני שלבים - האחד פעל כ-90 - 100 שניות, והשני - 300 שניות
. היא הגיעה לגובה של 200 ק"מ והוחזרה אחר כך לארץ באמצעות מצנח. מטענה כלל ציוד מדידה ששידר מיקום גיאוגרפי, נתוני רוחות, לחץ אויר, טמפרטורה וכו'. הדוברים האירנים הסבירו כי בחודשים הקרובים ישוגרו עוד שתי רקטות מחקר, ומדידותיהן יאפשרו את שיגור הלווין האירני "אומיד" ("תקווה") כבר בחודש מאי או יוני הקרוב.
הצילומים ששודרו באמצעי התקשורת האירנים מראים כי הטיל ששוגר היה דומה מאוד לטיל "שהאב 3B" המוכר. הטיל אף שוגר ממשגר נגרר על-ידי משאית, בדומה לשיגורי השהאב שנראו בשידורים מן העבר. כמו כן, מבחינת השובל, ברור כי הטיל ששוגר הונע בדלק נוזלי (כמו השהאב לדגמיו). טיל השהאב הוא חד-שלבי, וזמן בעירת מנועו המרבי הוא כ-115 שניות (בדומה למה שפורסם על הקאבושגאר-1). נראה כי ה"שלב השני" אליו התייחסו הדוברים לא היה אלא חרטומו הלא ממונע של הטיל שהכיל את מכשירי המדידה, והוא זה שהגיע במעוף בליסטי לגובה של 200 ק"מ. גובה זה איננו חריג כלל עבור השהאב, שגם במעוף מבצעי עם ראש קרבי מלא, בשיגור לטווח מרבי, מגיע לגבהים דומים ואף יותר. השיגור הזה אינו הראשון. בחודש פברואר 2007, הודיעו האירנים על שיגור רקטת מחקר דומה, לגובה 150 ק"מ.
מרכז המחקר המרכז האירני לחקר החלל הוקם באזור מדברי, מרוחק ממקום ישוב, במחוז סמנאן (דרומית מזרחית לבירה טהרן). במרכז מתקן בקרה ושליטה מרחוק בלוויינים, ומשטח שיגור לוויינים. בתמונות באמצעי התקשורת אכן נראה משטח ועליו מגדל שיגור (שלא נעשה בו שימוש בשיגור האחרון).
הלווין "אומיד" לא הרבה פורסם על הלווין "אומיד" המתוכנן להיות משוגר כבר הקיץ, למעט העובדות שהוא לווין מחקר שפותח ונבנה על-ידי מדענים אירנים ומיועד לניטור אסונות טבע. הלווין נמצא בפיתוח כעשר שנים. כן נמסר כי לכשישוגר, הוא יחוג בגובה של 650 ק"מ ויחלוף מעל אירן כ-5-6 פעמים ביממה.
לווינות - תמונת מצב על אף שאירן מצהירה בגלוי מזה שנים רבות על שאיפותיה להגיע להישגים בתחום הלווינות, היא עדיין מפגרת בתחום זה אחרי מדינות רבות באזור. לווינה הראשון של אירן, ה"סינא-1", נבנה למעשה על-ידי חברה רוסית ושוגר על-ידי משגר לווינים רוסי באוקטובר 2005. זהו לווין במשקל 170 ק"ג, המשמש למחקר. ככל הידוע אין לו יכולת צילום באיכות צבאית. לווין נוסף, שהיה אמור להיות משוגר עוד קודם ל"סינא-1", הוא ה"מסבאח". זהו לווין מחקר במשקל 65 ק"ג, שנבנה על-ידי חברה איטלקית, ועל-פי הכרזות דוברים אירנים היה אמור להיות משוגר על-ידי משגר לווינים אירני עוד בשנת 2003. הוא עדיין ממתין לשיגורו (על-ידי משגר רוסי). לווין התקשורת "זוהרה"(Zohreh) עבר גלגולים רבים, עוד מתקופת השאה. בגלגולו האחרון הוא אמור להבנות על-ידי חברה רוסית ולשאת ציוד שידור מתוצרת מערב אירופית. נראה כי גם פרויקט זה סובל מעיכובים רבים.
בעבר הזכירו דוברים אירנים עוד שני לווינים. האחד הוא פרויקט משותף לאירן ולעוד מספר מדינות (כולל פקיסטן וסין) בשם SMMS. בשנים האחרונות אין כל מידע על מה עלה בגורלו. הלווין השני היה ה"ספיר" ("שגריר") - לווין קטן במשקל 20 ק"ג. לא מן הנמנע כי הספיר וה"אומיד" אינם אלא אותו לווין עצמו.
משגר הלווינים אין כל מידע על הטיל שישא את ה"אומיד" לחלל. לפני כעשור דווח על פיתוח אירני של משגר לווינים בשם IRIS, המבוסס על טיל ה"שהאב-3". משגר המבוסס על טכנולוגיה זו (כלומר, טיל חד שלבי, המונע בדלק נוזלי המבוסס על קרוסין וחומצה חנקתית מעשנת), יוכל לשאת לחלל לווין במשקל שלא יעלה על 20 ק"ג. לווין כבד יותר עשוי להיות משוגר באמצעי דומה לטיל ששימש את צפון קוריאה בניסיונה לפני כעשור - טיל דו או תלת-שלבי, כאשר שלביו הראשונים עדיין מבוססים על אותה טכנולוגיה מיושנת. עד כה לא ידוע על פיתוח כזה או על ניסויים שמבצעים מדענים אירנים בשיגור טילים רב-שלביים כלשהם. כן ידוע שאירן פיתחה טיל, דומה בגודלו לשהאב, המבוסס על דלק מוצק. טכנולוגיה זו תאפשר לאירנים לפתח משגרי לווינים חזקים יותר, אולם גם כאן למעט הדיווחים האירנים עצמם, אין מידע על ניסויים בטכנולוגיה זו.
חשיבות כל האירנים שדיברו בעקבות טכס חנוכת מרכז החלל החדש, הדגישו לאו דווקא את החשיבות האסטרטגית של פרויקט הלווינות אלא את חשיבותו לכבוד הלאומי, בתור הוכחה לכך שהמהפכה האיסלאמית הצליחה להשיג הישגים בחזית המדע והטכנולוגיה. כן הרבו לדבר על התמריץ שפרויקט הלוויין ייתן לצעירים אירנים לעסוק בתחומי המדע. אין ספק שאירן שואפת להגיע ליכולת לווינות מתקדמת, גם מסיבות שקשורות לצרכים תקשורתיים, מדעיים, כלכליים וכמובן גם צבאיים. לשם כך מוכנה אירן להשקיע רבות בתוכניות הטילים שלה ובהשגת יכולת לווינים. אולם נראה כי בשלב הנוכחי, הפרויקט מהווה רק צעד ראשוני, שיש בו יותר תקוות לעתיד וגאווה לאומית מאשר שימוש מעשי. העיכובים הממושכים הן בפרויקטים המקומיים, והן בפרויקטי לווינות קנויים מבחוץ (דוגמת המסבאח והזוהרה), מצביעים על קושי מתמשך לנהל ולהתקדם בפרויקטים מורכבים כאלה.
