"כל אחד צריך להיות עשיר"

האם תורת ישראל היא קפיטליסטית? ואולי סוציאליסטית? ושמא קומוניסטית? ואולי בכלל סוציאל-דמוקרטית? רבים אוהבים לנהל דיונים סביב השאלה הזו, אנכרוניסטית ככל שתהיה, בעיקר כדי "לגייס" לעזרתם את היהדות בוויכוחים אידיאולוגיים מול יריביהם.

האמת היא, שבתורה יש הרבה מכל דבר. יש בה הגנה נחרצת על רכושו של הפרט, במערכת מסועפת של הלכות האוסרות גזל וגניבה, הלכות קניין, הלכות חוזים והלכות נזיקין. יש בה הגנה נחרצת לא פחות על העניים והנדכאים, באמצעות מצוות מרובות של צדקה המוטלות הן על היחיד והן על הכלל, מצוות שמיטת הקרקע ושמיטת כספים, הדגשה חוזרת ונשנית של ההיבט המוסרי שבסיוע לחלשים ועוד. יש בה חלוקה של משאבי הקרקע בהתאם לגודל היחסי של כל שבט ושל כל משפחה בתוכו, תוך הימנעות כמעט מוחלטת מאפשרות של יצירת בעלי קרקעות גדולים ורבי עוצמה.

כלומר: הניסיון לתייג את משנתה הכלכלית של התורה, למעשה נדון לכישלון. אבל אולי בכל זאת ניתן ללמוד משהו על הקו המוביל בתפיסה הכלכלית-חברתית של היהדות, משלוש מילים בראשיתה של פרשת השבוע, פרשת "תזריע", וליתר דיוק - ממיקומן.

הפרשה פותחת בדיניה של יולדת, המחויבת להביא קורבן לאחר הלידה. הקורבן הסטנדרטי הוא כבש בן שנה לעולה ובן יונה או תור לחטאת. "זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה", מסכמת לכאורה התורה פרשיה זו. אך כעת היא ממשיכה: "ואם לא תמצא ידה דֵי שה - ולקחה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת". כלומר: יולדת ענייה יכולה להמיר את הכבש היקר בגוזל נוסף, זול בהרבה.

השאלה התוכנית מתבקשת מאליה: מדוע נמצאות מילות הסיכום "זאת תורת היולדת" לאחר קורבנה של היולדת העשירה, ולא במקום שלכאורה היו צריכות להימצא - בסופה של הפרשיה כולה?

השיב על כך האדמו"ר ר' שלום מבֶּלְז: מבחינתן של היהדות והתורה, הכלל צריך להיות שכל יולדת תוכל להביא קורבן של עשירה. האפשרות של יולדת ענייה היא רק בדיעבד, כאשר אין שום ברירה אחרת. אבל העדיפות היא שכל אחת תהיה בעלת אמצעים ותוכל להביא שה.

הדבר דומה לשני פסוקים סותרים לכאורה המצויים בספר דברים. בפסוק אחד נאמר: "כי לא יהיה בך אביון". ואילו בפסוק שני נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". אז האם יהיו אביונים או לא? התשובה המקובלת היא, שהפסוק הראשון מדבר על מצב של שמירת מצוות מלאה, בו הקדוש ברוך הוא מעניק שפע ואיש אינו עני, ואילו השני מדבר על המצב ההפוך. אך אפשר גם לומר בפשטות, שהפסוק הראשון הוא האידיאל, והשני - המציאות.

לכאורה, עמדתו של הרבי מבלז מזכירה מאוד את אימרתו הידועה של ג'ון רסקוב, מגדולי הספקולנטים של וול סטריט ומי שעמד מאחורי בניית אמפייר סטייט בילדינג ביו-יורק: "כל אחד צריך להיות עשיר". אך הדמיון הוא רק במילים; הרעיון שמאחוריהן שונה מאוד.
רסקוב דיבר על העושר בתור מטרה. יתרה מזו: האימרה שלו היתה מסווה לפעילות כלכלית שנועדה בראש ובראשונה להעשיר אדם אחד - את ג'ון רסקוב. היתה בה מידה לא קטנה של צביעות, משום שרסקוב הניח שאם כל אחד יהיה עשיר - הוא עצמו יהיה עשיר עשרת מונים.

לעומת זאת, ביהדות העושר אינו מטרה אלא אמצעי. אנו מבקשים השבת בברכת החודש שהקדוש ברוך הוא יתן לנו "חיים של עושר וכבוד", אך ממשיכים מיד: "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים". יהודי שזכה לעושר, אמור להשתמש בו על-מנת להיטיב עם הזולת, לסייע למי שגורלו לא שפר עליו, להדר בקיום המצוות, לתמוך בתלמידי חכמים.

אין זה אומר שהיהדות רוצה שאדם יבזבז את כל כספו. להוצאות יש גדרים הלכתיים ברורים. על-מנת להינצל מאיסור, אדם אכן צריך להיות מוכן להקריב את כל רכושו, שכן הרכוש הוא דבר חומרי של העולם הזה, ואילו הימנעות מעבירה היא ערך רוחני עליון. אבל אסור לתת לצדקה יותר מרבע מהרכוש, וזאת מסיבות מעשיות מאוד: כדי שהנותן עצמו לא יהפוך לנצרך ויפול לנטל על החברה. ויש גם גדרים של הוצאה מירבית על קיום מצוות; בשום פנים ואופן לא מדובר על "לשלם כל מחיר".

לפיכך, גם מן ההיבט ההלכתי ברור שהיהדות רוצה שכל בניה יהיה בעלי אמצעים, שיחיו בכבוד וברווחה, וכך יוכלו לקיים מצוות מתוך עושר ונחת, יוכלו לסייע לאחרים (אם יהיו כאלו), יוכלו להקדיש זמן ללימוד תורה.

בפרקי אבות נאמר: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל". היו שפירשו אימרה זאת כפשוטה: כדי ללמוד תורה כהלכה, יש להסתפק במועט ולחיות בעוני כמעט מחפיר. אך דומה שלא זו כוונת התנא. אפשר לומר שכוונתו היא: "אפילו אם פת במלח תאכל" וכו' - תעמול בתורה. ואולי כפי שפירש אחד מראשי הישיבות במאה ה-19: הדברים נאמרים באנחה, מתוך הכרה במציאות קשה, אך אינם ציווי ובוודאי שאינם אידיאל.

זו אכן תפיסתה של היהדות. עושר המושג ביושר - בהחלט רצוי, בתנאי שהוא משמש למטרות חיוביות. דורשי רשומות אמרו על הפסוק בחלום יעקב "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", שהגימטריא של המילה "סולם" זהה לזו של המילה "ממון" (136) - משום שהממון יכול להיות רק ארצי, אבל אפשר להשתמש בו על-מנת להגיע לשמים.

זה מה שמלמד אותנו מיקומן של המילים "זאת תורת היולדת". התורה רוצה ברווחתו ואף בעושרו של האדם, כך שיוכל לשתף בהצלחתו את הסובבים אותו ולקיים את המצוות ביתר הידור.