חטא הגאווה

בלשונה הציורית הנפלאה, פותחת פרופ' נחמה ליבוביץ את מאמרה על חטאם של בני אהרון, נדב ואביהוא, אשר הסתיים במותם הטראגי ביום חנוכת המשכן. וכך היא כותבת:

"מה שאיווה לו המשורר האלוקי, דוד המלך, בקשת כל הבקשות הוא: 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש. שִבְתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו' - לאותה היראות, לאותה התגלות, לאותה ראיית 'עין בעין', זכו כל ישראל הפעם: 'ויֵרא כבוד ה' אל כל העם. ויַרא כל העם וירונו ויפלו על פניהם'. וברגע גדול זה, בו נתכבדו בכבוד מעל כבוד, בו עלו למדרגה שאין גבוהה ממנה, ערבה השמחה, והיתה יד ה' בם להומם" - במותם של נדב ואביהוא.

ליבוביץ מעלה את השאלה בה נתחבטו חכמינו ומפרשינו במשך כמעט אלפיים שנה: מה היה החטא? נכון, התורה אומרת שהחטא היה בכך ש"הקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם" - הקטירו קטורת שלא בזמן מצוה. אך מדוע נתחייבו על כך מיתה?

אנו לא נעסוק הפעם בשאלה זו, אשר הרוצה להעמיק בה - ימצא כאמור דיון ארוך בה ב"עיונים חדשים בספר ויקרא" של ליבוביץ. במקום זאת, נבקש לבדוק מה גרם לכך שנדב ואביהוא יחטאו בצורה כה חמורה.

התשובה לכך נעוצה בעצם בשאלה אחרת, הקופצת מיד לעין כאשר קוראים את דברי חז"ל על חטא זה. במדרש רבה לספר ויקרא (פרשה כ'), עוסקים חכמינו באריכות בחטאם של נדב ואביהוא. הראשון הוא בר קפרא, המונה בשמו של ר' ירמיה בן אלעזר ארבעה חטאים: הקריבה - שנכנסו לקודש הקדשים; ההקרבה - שהקריבו קורבן על דעת עצמם; האש הזרה - שהקטירו את הקטורת לא על אש מן המזבח אלא על אש של חולין; ועל שלא נטלו עצה זה מזה.

את שלושת החטאים הראשונים אנו מבינים. הם מפורשים בכתוב, ובר קפרא פשוט מפרק את החטא הגדול למרכיביו השונים. אך איזה חטא יש בכך ש"לא נטלו עצה זה מזה"? היכן נצטווינו לשאול ולהתייעץ, אפילו לפני קיום מה שנראה לנו כמצוה? והאם על אי קיום חובת ההיוועצות חייבים מיתה?

שלושה תנאים אחרים - ר' מני, ר' יהושע מסכנין ור' יוחנן בשם ר' לוי - ממשיכים ומונים חטאים: נדב ואביהוא נכנסו למשכן שיכורים, הם לא לבשו בגדי כהונה, נכנסו למשכן בלא לרחוץ את ידיהם ורגליהם, ו"על-ידי שלא היו להם בנים". ושוב הקורא תמה: נניח ששלושת החטאים הראשונים הם חלק מהחטא הכללי של הקטרת הקטורת, וכפי שאומר המדרש - ניתנה אזהרה מפורשת שעונשם מיתה. אבל מי שאין לו בנים - הרי לכל היותר ביטל עשה של "פרו ורבו"; וכי עונשו הוא מיתה?

נמשיך. כעת בא ר' לוי עצמו ומחריף את הביקורת על נדב ואביהוא - ויש לזכור שאנו מדברים על בניו הגדולים של אהרון הכהן, שזכו לגילוי שכינה במעמד הר סיני. וכך הוא אומר: "שחצים [=שחצנים] היו. הרבה נשים היו יושבות עגונות [=רווקות מרצונן], ממתינות להם. מה היו אומרים [נדב ואביהוא]? אחי אבינו [משה] - מלך; אחי אמנו [נחשון בן עמינדב] - נשיא [שבט יהודה]; אבינו כהן גדול; ואנו שני סגני כהונה [סגני הכהן הגדול]. אי זו אשה הוגנת לנו?" אך הדבר לא נאמר ואף לא נרמז בכתוב, בו רק נאמר ש"בנים לא היו להם".

לבסוף מציג ר' מנחמא בשמו של ר' יהושע בן נחמיה את האישום החמור ביותר: "היו משה ואהרון הולכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, ואומרים [נדב ואביהוא]: מתי שני זקנים הללו מתים, ואנו נוהגין שררה על הציבור?" אלמלא היו אומרים זאת חכמינו - לא היינו מעזים כלל לחשוב בכיוון הזה. הרי אפילו פושעים אינם מבטאים בפה מלא תקווה למותם של הוריהם, ועוד מתוך תקווה לרשת אותם; וכי יעלה על הדעת ששני אישים רמי מעלה כאלו לא רק חשבו כך, אלא אף יכלו לומר כך זה לזה?

כדי לענות על כך, יש להציב תחילה כלל יסודי בהבנת המדרש. כמעט תמיד, אין כוונתו של המדרש לומר שכך בדיוק היו הדברים. מהותו היא לדרוש - להוציא את הדברים מידי פשוטם על-מנת לחדד מסר, ללמד לקח, להשכיל בינה. ניתן להאריך בהוכחות לכך, אך לא כאן המקום.

כאשר באים חכמינו ומייחסים לנדב ואביהוא כזו שורה של חטאים וכזו התנהגות בוטה ואפילו גסה, הם רוצים להדגים מה היה הגורם שהביא לחטאם הגלוי - הקרבת האש הזרה. והגורם הזה הוא גאווה.
כפי שאומר ר' לוי, עם כל מעלתם - ואולי דווקא בגללה - נדב ואביהוא היו שחצנים. הם סברו שאין אף אשה בכל מחנה ישראל הראויה להם. הם סברו שיוכלו להנהיג את הדור טוב יותר, ברוח צעירה יותר המתאימה לימי החירות, במקום המנהיגות הזקנה של ימי השעבוד. כל אחד מהם חשב, שהוא יודע טוב יותר מאחיו, ולכן לא התייעצו זה עם זה. שניהם כאחד היו בטוחים, שהם יודעים מספיק טוב את הדין כדי לפעול על דעת עצמם ולהורות הלכה בפני משה רבם.

הגאווה הזו התפתחה שלב אחרי שלב. השלב הראשון: גאוותנות אישית, התרברבות בייחוס ובמעמד - ולכן לא נשאו נשים. השלב השני: שאפתנות חסרת מעצורים - ומכאן אותה אמירה של "מתי שני זקנים הללו מתים". השלב השלישי: ביטחון עצמי מופרז - ומכאן הקפיצה בראש וההתעלמות מהוראותיו של משה. השלב הרביעי: גאווה לא רק כלפי הסובבים אותם, אלא גם זה כלפי זה - ולכן לא נטלו עצה זה מזה. והשלב החמישי: ביטחון בכך שמעלתם כה גבוהה, עד שהם יכולים להתקרב לפני השכינה שלא כדין.

הסבריהם של חז"ל באים, לפיכך, לא בהכרח כדי לתאר חטאים נוספים, אלא בעיקר כדי להסביר את השורש של החטא המפורש בכתוב. וחכמינו מבקשים להציב תמרור אזהרה בפני כל אחד ואחת מקוראי התורה ומלומדי המדרש, לדורם ולדורות עולם: ראו עד להיכן עלולה להוביל הגאווה. ראו מה קורה כאשר מתחילים בגאווה שהיא לכאורה בעלת יסוד אובייקטיבי מוצדק. הטפיחה העצמית על השכם, עלולה להסתיים בשבירת המפרקת.