הדיון נסב אודות המשמעות של השמאל הישראלי כמנהיגות פוליטית-מדינית. כמקובל במקומותינו, ניתן רוב מכריע למייצגי השמאל, ששה מול אחת, ד"ר מור אלטשולר. זו האחרונה איננה פוליטיקאית אלא חוקרת מחשבת ישראל, והיא העמידה את כל הדוברים אל מול העובדה הברורה: לשמאל הישראלי אין מה להציע מכיוון שמשנתו גם איננה יהודית, וגם איננה מציאותית. חמש עשרה שנה לאחר המפץ הגדול של אוסלו, שנתיים וחצי לאחר גירוש גוש קטיף הוכח כי חזון השמאל של שלום תמורת מסירת ארץ ישראל הוא עורבא פרח.
אבל את המסמרים האמיתיים בארון הקבורה של דרך השמאל תקעו שניים. האחד אהוביה טבנקין, מן השושלת המפוארת של עין חרוד, איש השמאל הארץ-ישראלי בכל רמ"ח איבריו, אמר דברים פשוטים. השמאל היה תמיד עלייה והתיישבות, והגשמת חזון הצדק החברתי דרך העלייה וההתיישבות. כאשר ננטש העיקרון של עלייה והתיישבות בארץ ישראל, לא נשאר דבר מן החזון. מנהיגות מפלגת שמאל שאין לה לא עלייה ולא התיישבות היא חסרת משמעות.
השני היה פרופסור אבי דגני אשר בסגנונו המתון, האמיתי והאמין מסר את עמדות הציבור. הציבור איבד כל אמון במפלגות השמאל. הציבור גם לא מאמין למפלגות הימין. בציבור יש רושם של ריק מנהיגותי ענק שמישהו חייב להיכנס אליו ולמלא אותו. מתוך המפלגות הקיימות, הליכוד, למרות כל המאפיינים השליליים שבו, נתפס כברירת מחדל לאחיזה בהגה השלטון.
לציבור ברור שלשמאל הישראלי אין מה להציע. לא התיישבות ולא עלייה, לא צדק חברתי ולא צדק יהודי. יש להם שחרור רוצחים, חשיפת הארץ לטילים, גירוש יהודים מאדמתם, התבצרות בגטו היהודי של השפלה, מסירת הביטחון ביד האיסלמו-נאצים, וביזוי כל העקרונות אשר עשו את מפלגת העבודה לדורותיה למנהיגת העם והארץ. יש לשמאל הישראלי מחנאות ממאירה, שנאה הדדית, יריבויות חסרות תוחלת, ומנהיגות שמתחלפת כמו ילדים על גלגל ענק. החזון הציוני נראה כמעמסה כבדה שאיש מראשיה איננו מסוגל להתמודד איתו. אין הרצל, אין בן-גוריון, אין ברנר, אין טבנקין - יש אהוד ברח, יש משקפת מכוסה, יש כרסתנות מדושנת ויש שנאה אמיתית ותהומית לכל מי שמרים את דגל הציונות ואומר, אחרי.
תודה עודד שחר, תודה אהוביה טבנקין, תודה אבי דגני, שהארתם את עיניהם של הסומים.
