ראש הממשלה אריאל שרון מוכר מאז ומעולם כטקטיקן מהשורה הראשונה, ולמעשה, טקטיקה היוותה עבורו מטרה בפני עצמה. במהלך השנתיים האחרונות ועד ליום זה ממש, ממשיך שרון לנקוט בצעדים טקטיים רבים ומגוונים, אולם בשונה מהעבר, הם חלק מתכנית אסטרטגית פרסונאלית להירשם בדפי ההיסטוריה כמי שהביא את "השלום" עם הפלשתינים. נשמע מוכר? רבין, פרס, ברק…
בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, ביקש שרון להשיג יעד אחד בלבד: שינוי התדמית שלו בעיני הציבור הרחב. לשם השגת אותו יעד, טען שרון כי "איפוק זה כוח" ונמנע בשל כך במשך תקופה ארוכה מלהיכנס לשטחי איי ולמגר את הטרור, וזאת אף שהיו פיגועים המוניים כמו הדולפינריום ואחרים.
כך פעל שרון, או נמנע מלפעול עד לטבח ליל הסדר, עת הרגיש כי יש לו תמיכה ציבורית רחבה להליכה למבצע חומת מגן. המבצע שהצליח להביא להפחתה ניכרת בפעולות הטרור, חיזק את מעמדו של שרון בציבור. בסמוך לאחר המבצע חש שרון שהוא הצליח לייצב את מעמדו כמנהיג הנתמך בידי רוב העם, וכי הגיע העת לחלחל לתוך הציבור את נושא המדינה הפלשתינית.
זה היה נאום לטרון. הנאום שהכה בתדהמה את המחנה הלאומי ושטף את שרון בגילויי אהדה וחיבה מצד השמאל, העולם והתקשורת. היום, ברור כשמש, כי שרון התכוון למה שהוא אמר. עד לנאום לטרון, לא העלה הנשיא בוש על דל שפתיו את צמד המילים: מדינה פלשתינית. לאחר הנאום של שרון, החל הנשיא בוש לדבר על תכנית לשלום במזרח התיכון שתכלול מדינה פלשתינית בצד מדינת ישראל.
את הדייסה הזאת בישל שרון, לא בוש. משם פנה שרון למשוכה הבאה (שנכפתה עליו): מרכז הליכוד. שרון מעד קמעה כאשר העריך כי הצעתו לדחות את הדיון בהתנגדות למדינה פלשתינית תזכה לרוב, אך הצעתו נדחתה. באותו כינוס נתקבלה החלטה ברוב מוחלט של חברי מרכז הליכוד לפיה לא תיכון מדינה פלשתינית ממערב לירדן. החלטה מחייבת זו של המוסד העליון של הליכוד לא שנתה במאומה את תכניתו של "הדמוקרט הגדול".
זמן מה לאחר כינוס המרכז, החלו להתגלות הסדקים הראשונים בקואליציית שרון-פואד, שכמו כדור שלג, הביאו לבסוף להפלת הממשלה ולהליכה לבחירות כלליות. שרון הגיע למשוכה הבאה; הפריימריז לראשות התנועה. שרון מצא עצמו בבעיה חמורה ביודעו כי מאה שלושים אלף חברי התנועה, הם ברובם אנשי ימין המתנגדים למדינה פלשתינית וכי רובם יבחרו בנתניהו ולא בשרון, אז מה עושים?
שרון, למוד קרבות, גייס את בנו עומרי למבצע חסר תקדים של התפקדות המונית לתנועה שלא הבחינה בין אנשי ימין, מרכז או שמאל ואף פקדה אלפי חברים ממפלגת העבודה. מבצע ההשתלטות על התנועה, של שרון את שרון, הוכתר בהצלחה וערב הפריימריז מנתה התנועה כ-300,000 חברים. ביום הפריימריז לראשות התנועה אירעו בארץ ובחו"ל כמה פיגועי טרור, מה שהביא לאחוז הצבעה נמוך ביותר. שרון ידע, כי אחוז הצבעה נמוך משחק לרעתו (החברים הוותיקים תמיד מצביעים) ולכן החליט לעשות שימוש פוליטי פנים מפלגתי בתפקידו כראש הממשלה, ויצא בקריאה פומבית בתקשורת לחברי הליכוד לבוא ולהצביע, כאילו המדובר בבחירות כלליות. שרון צלח גם את המשוכה הזאת ונבחר לראשות התנועה. דמוקרטיה במיטבה.
במהלך המלחמה בעירק ניהלו שרון ובוש מגעים דרך הרל"ש של שרון, דובי ויסגלס, מגעים שהבשילו בסמוך לתום המלחמה. השניים היו תמימי דעים כי יש למנות את אבו-מאזן לראש הממשלה הפלשתיני, לבודד את ערפאת, לייבש את ההתנחלויות והמאחזים ולחתור להקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים (שטחיי איי בתוספת רצף טריטוריאלי). הסכמות אלו הולידו לבסוף את מפת הדרכים, אשר הסכמי "אוסלו" מחווירים לידה.
בתחילת חודש מאי השנה, קיבל שרון לידיו את תוכנית מפת הדרכים האמריקנית בגרסתה הסופית. שרון, המכיר היטב את חוקת תנועתו לפיה החלטות המרכז מחייבות גם אותו, נמנע במכוון מלהביא את התוכנית לאישור המרכז ביודעו, כי יספוג חבטה אשר תסכל את קידום התוכנית בממשלה. עבדכם הנאמן אשר חשש ממחטף מדיני של שרון, עתר לבית הדין של הליכוד כדי לחייב את שרון, יו"ר התנועה, להביא את התוכנית לאישור המרכז (או לדחייתו) עוד קודם להבאת התוכנית לסיעת הליכוד ולאישור הממשלה.
דא עקא, עושי דברו של שרון בתנועה דאגו שלא לכנס את בית הדין עד לאחר שהובאה התכנית לאישור הממשלה, בבחינת "אתרוגים לאחר סוכות". שרון אף לא טרח להביא את התוכנית לאישור סיעתו בכנסת קודם הבאתה לממשלה, מאותה סיבה שלא הביאה למרכז הליכוד. "הדמוקרט הגדול" הולך בדרכו וכל מי שאינו מסכים עמו, גם אם המדובר ברוב התנועה או הסיעה שהוא עומד בראשה - שישתו ממימי הירקון.
לאחר אישור התוכנית בממשלה, סערו הרוחות בקרב חברי מרכז הליכוד עד שנאספו החתימות הדרושות כדי לקיים כינוס דחוף של המרכז (הוועידה) בבנייני האומה בירושלים. שרון את שרון עמלו שעות נוספות כדי להבטיח שלא תיערך בכינוס הצבעה על מפת הדרכים כדי שחלילה לא תתקבל שוב החלטה דמוקרטית ברוב מוחץ כנגד מהלכיו של שרון. שרון הסביר לחברים כי מפת הדרכים איננה הסכם?! וכי אם יהיה הסכם הוא יביאו למרכז. אשרי המאמין.
לבסוף, בשעת לילה מאוחרת, התקיימה הצבעה בקרב החברים שנותרו אשר הצביעו ברוב גדול כנגד מפת הדרכים. כל מי שנכח בכינוס ראה בבירור כי שרון אינו מייצג יותר את הליכוד, אף שהוא עדיין יו"ר התנועה בפועל. את המשוכה האחרונה לעת עתה סיפקה לשרון האופוזיציה אשר כפתה עליו להביא את מפת הדרכים לכנסת. שרון ניצל את החוק לפיו מצביעים על הודעת ראש הממשלה ולא על תכנית כזו או אחרת ונתן הודעה חלולה המדברת על ביטחון ללא אזכור המדינה הפלשתינית תוך שהוא חוזר על הטענה חסרת היסוד, כי מפת הדרכים איננה תכנית וכי אם תהיה תכנית מדינית היא תובא לכנסת. אני תוהה האם שרון חושב שהעם מטומטם? האם מפת הדרכים הינה המלצה כיצד להקים מדינה פלשתינית?
שרו, זורה חול בעיני הציבור בכלל ובעיני חברי תנועתו בפרט, באשר מפת הדרכים היא תכנית מדינית לכל דבר, ואין זה כלל משנה באם כותרתה היא מפה ולא תכנית. הסכמי קמפ דיויד המקוריים הוכתרו בכותרת: "FRAME WORK" או בעברית "מסגרת עבודה" מה שנחשב על-פי המשפט הבינלאומי, כהסכם לכל דבר ועניין.
הדין שווה בעניין מפת הדרכים. תארו לעצמכם שאבו מאזן יגיע "להודנה" עם ארגוני הטרור, וכן יתר הצעדים הנדרשים מישראל ומהפלשתינים יבוצעו בשטח. או אז בהגיענו לשלב שבו צריכה לקום מדינה פלשתינית בגבולות זמניים (דצמבר השנה!) יקום שרון באישון לילה או ישלח את הדובי שלו בדחיפות לנשיא בוש ויתנצל שהוא לא יכול להתקדם, כי הוא הבטיח לליכוד ולכנסת לחתום על הסכם נוסף ולהביאו לאישורם קודם להקמת מדינה פלשתינית?!!!
למי שעוד לא הבין, שרון החליט ששר ההסטוריה מינה אותו להשכין שלום בין העמים וכי אף אחד לא ילמד אותו מה זה שלום וכי גם אם הוא ישאר לבד במערכה הוא ינצח, ויביא שלום. כך מתנהל הדמוקרט הגדול, יו"ר תנועת הליכוד הדמוקרטית, במדינת ישראל הדמוקרטית
