אייבי - השלום עליו |
בלותו לא מזכירה דבר מעדנתו: הוא יושב בכיסא גלגלים, מכווץ, תלוש ומנותק, בוהה, ישיש תשוש וסיעודי. ובכל זאת, לרגע, מבליחה בו להרף עין עירנות מעודדת: הוא מבין מה קורה סביבו. הוא מתרגש. זיק חם של תודה ניצת בעיניו כשהוא שומע את שבחיו נאמרים בפניו, לאוזניו.
לפני חודשים אחדים חגג השמאל היאפי והבוהמי בביתו-מבצרו (מועדון "צוותא" בתל-אביב) יום הולדת, אשר מן הסתם יימנו כאחרונים בחייו (אולי הייתה סיבה אחרת למסיבה) למי שכונה בזמנו "ספן השלום", אייבי נתן.
הנוכחים, אנשי שם ומעלה, התרגשו - מי בשל חגיגיותו של המעמד ומי בשל תחושתם כי הכינוס הזה כמוהו כהתכנסות להאזנה לשירת הברבור של האיש החם והרחום הזה.
הוא היה מסעדן נהנתן - חובב נשים וחביבן, איש שבמסעדתו ("קליפורניה") סעדו מי שנחשבו ונקראו "כל המי ומי", עשיריה ודשניה של העיר הגדולה, מרופדי הממון ומדושני העונג התל-אביביים.
יום אחד מאס ובחל בזלילה הגדולה של החיים בכלל ושל חייו בפרט והחליט להועיד עצמו למטרה גדולה, חשובה ונעלה - לניסיון לבשר את בוא השלום ולייחד מאמץ אישי לכונן אותו במו ידיו.
הוא שכר מטוס חד-מנועי קטן, שדמה יותר לטיסן של חובבנים, וכנגד כל הסיכויים והאישורים טס למצרים, ארץ אויב. היה חשש שהוא ייהרג. היה חשש שהוא ייעצר וייכלא. היו שאמרו שהסיכון לא שווה את הסיכוי. שההימור מפליג.
כל רע לא אונה לו אף כי ספק אם הייתה למסע האווירי שלו השפעה כל שהיא על המהלכים שהביאו, בסופו של דבר, לחתימת חוזה שלום בין ישראל למצרים.
מספינת השלום שלו, שעגנה מחוץ למים הטריטוריאליים שלמדינת ישראל - כדי להערים על מעניקי הזיכיונות ורשיונות השידור ולזכות בתדר שיאפשר שידור - הוא הטיף לעשיית אהבה (במקום מלחמה) ולשתיית מים (כחלופה למשקאות אלכהוליים). היו ימים.
עם השנים דהה אייבי והיטשטש בזיכרון הקולקטיבי - הן של מי שנדו לו בחמלה, הן של מי שבזו לו, והן בזיכרונם של מי שבכל זאת זכרו אותו לטובה, לתום ולגעגוע.
בסתיו המאוחר, החורפי והקודר, של חייו, מוקף בגרעין הזעיר הקשה של אוהבי-נפשו, מוציא אייבי נתן את ימיו האחרונים
(הלוואי שחרף חוליו ותשישותו יאריך ימים).
עבורי ייזכר אייבי כאדם שהיה ראוי לקבל את פרס ישראל אבל מעטים סברו שיש מקום וטעם להציע בכלל את מועמדותו. עבורי הוא ייזכר כאדם שהיה מוכן להמר על חייו ולהעז לסכן אותם למען מטרה שהקדיש לה חלק גדול מחייו הבוגרים.
אולי מצבו הגופני מאייר בעצב את מצבו של השלום במקומותינו - חולה, תשוש, סיעודי.
מי יציל את השלום אייבי, ומי יושיע אותנו בהעדרך?
לפני חודשים אחדים חגג השמאל היאפי והבוהמי בביתו-מבצרו (מועדון "צוותא" בתל-אביב) יום הולדת, אשר מן הסתם יימנו כאחרונים בחייו (אולי הייתה סיבה אחרת למסיבה) למי שכונה בזמנו "ספן השלום", אייבי נתן.
הנוכחים, אנשי שם ומעלה, התרגשו - מי בשל חגיגיותו של המעמד ומי בשל תחושתם כי הכינוס הזה כמוהו כהתכנסות להאזנה לשירת הברבור של האיש החם והרחום הזה.
הוא היה מסעדן נהנתן - חובב נשים וחביבן, איש שבמסעדתו ("קליפורניה") סעדו מי שנחשבו ונקראו "כל המי ומי", עשיריה ודשניה של העיר הגדולה, מרופדי הממון ומדושני העונג התל-אביביים.
יום אחד מאס ובחל בזלילה הגדולה של החיים בכלל ושל חייו בפרט והחליט להועיד עצמו למטרה גדולה, חשובה ונעלה - לניסיון לבשר את בוא השלום ולייחד מאמץ אישי לכונן אותו במו ידיו.
הוא שכר מטוס חד-מנועי קטן, שדמה יותר לטיסן של חובבנים, וכנגד כל הסיכויים והאישורים טס למצרים, ארץ אויב. היה חשש שהוא ייהרג. היה חשש שהוא ייעצר וייכלא. היו שאמרו שהסיכון לא שווה את הסיכוי. שההימור מפליג.
כל רע לא אונה לו אף כי ספק אם הייתה למסע האווירי שלו השפעה כל שהיא על המהלכים שהביאו, בסופו של דבר, לחתימת חוזה שלום בין ישראל למצרים.
מספינת השלום שלו, שעגנה מחוץ למים הטריטוריאליים שלמדינת ישראל - כדי להערים על מעניקי הזיכיונות ורשיונות השידור ולזכות בתדר שיאפשר שידור - הוא הטיף לעשיית אהבה (במקום מלחמה) ולשתיית מים (כחלופה למשקאות אלכהוליים). היו ימים.
עם השנים דהה אייבי והיטשטש בזיכרון הקולקטיבי - הן של מי שנדו לו בחמלה, הן של מי שבזו לו, והן בזיכרונם של מי שבכל זאת זכרו אותו לטובה, לתום ולגעגוע.
בסתיו המאוחר, החורפי והקודר, של חייו, מוקף בגרעין הזעיר הקשה של אוהבי-נפשו, מוציא אייבי נתן את ימיו האחרונים
(הלוואי שחרף חוליו ותשישותו יאריך ימים).
עבורי ייזכר אייבי כאדם שהיה ראוי לקבל את פרס ישראל אבל מעטים סברו שיש מקום וטעם להציע בכלל את מועמדותו. עבורי הוא ייזכר כאדם שהיה מוכן להמר על חייו ולהעז לסכן אותם למען מטרה שהקדיש לה חלק גדול מחייו הבוגרים.
אולי מצבו הגופני מאייר בעצב את מצבו של השלום במקומותינו - חולה, תשוש, סיעודי.
מי יציל את השלום אייבי, ומי יושיע אותנו בהעדרך?
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| ברחבי הרשת / פרסומת |
