ילדות בשדה מוקשים

בכל הדוגמאות הנ"ל הזכות הבסיסית ביותר של הילדים נשללת- הזכות לקיום.

לפי דעתי, הזכות לקיום היא הזכות החשובה ביותר, שכן היא מהווה את הבסיס לתנאי חיים נורמלים, חיים בכבוד. יד ביד עם הזכות לקיום, מגיעה הזכות לחיים וביטחון. עם קיום זכויות בסיסיות אלו מתאפשר לילדים לממש את הזכויות האחרות להן הם זכאים כמו הזכות לחינוך, לטיפול רפואי, להתייחסות מיוחדת ממערכת המשפט, לביטחון סוציאלי וכדומה.

המעורבות הכפויה על ילדים בפעילות טרור ומלחמה, תמיד תפגע במימוש זכויותיהם; הזכות שלהם לגדול ולהתפתח בתנאים נאותים מתנפצת, הזכות שלהם לחינוך ולטיפול רפואי נפגעת; כך למשל משפחות בגבול עזה מחכות מידי יום במחסומים בכדי להיכנס לארץ ולהעניק לילדיהם טיפול רפואי נאות, אך לעיתים קרובות לא מתאפשרת להן הכניסה.

עוד דוגמה רלוונטית ועכשווית היא תושבי שדרות שחיים זה 8 שנים תחת מטח רקטות יומיומי. תנאי החיים של הילדים התעוותו לחלוטין - במהלך שיעור מתמטיקה רצים למקלטים, כאשר מטיילים ברחוב מסתכנים בפגיעה ישירה של רקטה כמו יוסי חיימוב בן ה-10 שכמעט ואיבד את ידו. אפילו הבתים אינם בטוחים, האזור עדיין לא ממוגן כראוי, אנשים לא יכולים לשהות בכל חדרי הבתים אלא רק בממוגנים והאטומים שביניהם.

כמו כן, המלחמה גורמת לעיוות התפיסה המוסרית של הילדים על החיים. חיים בזמן מלחמה מעניקים מסרים של אלימות ושנאה, וגורמים לילדים צעירים להתמודד עם מציאות קשת יום בגיל מוקדם מאוד. מצב מלחמה מטיח את הילדים לעולם אכזרי ומאיץ את תהליך התבגרותם, הם מאבדים את תמימותם בגיל צעיר, מאבדים את מהותה של הילדות. המלחמה משפיעה על הזכות שלהם לגדול ולהתפתח גופנית, מוסרית, רוחנית, נפשית, רגשית, שכלית וחברתית בצורה בריאה ותקינה.

השימוש והניצול של ילדים ונוער, נובע מחוסר הכרה והתחשבות בזכויות שלהם. יחס זה מזכיר את החברה עד המאה ה-17 בה היה מקובל לראות בילד כרכוש הוריו. חוק שנחקק ב-1646 במסצ'וסטס מדגיש עמדה זו, ועל פיו, להורים יש זכות לפנות לבית המשפט נגד ילדם במידה ונהג בעיקשות, מרדנות או לא ציית לקולם. לבית המשפט היתה הסמכות להעניש את הילד ואף לגזור עליו עונש מוות.

במאה ה-16 נחקק חוק הקבצנות באנגליה שאפשר לילדים לקבץ נדבות ללא רשיון, דבר שהיווה תקדים לתקופה זו. וכך, בחלוף השנים המודעות וההכרה הציבורית לזכויות הילדים גדלה והתפתחה: במאה ה-18 באנגליה נאסר להעסיק ילד מעל 12 שעות ביום. באילינוי, ארה"ב, נוסד בשנת 1899 בית משפט נפרד לנוער, שהמחיש את הצורך וההכרה המשפטית-מוסרית במתן יחס שונה לילדים. מהמאה ה-20 עד שנות ה-70 מתגבשים חוקים בתחום הרווחה שנוטים לכיוון הילד כגון: הזכות לקיום מינימלי, הזכות לבריאות תקינה והזכות להגנה מפני ניצול.

כמו כן, תקדימים היסטוריים כגון אמנת ז'נבה (1977) ואמנת זכויות הילד (1989) היוו צעד נוסף למימוש והגנה על זכויותיהם של הילדים.

בהתאם לאמנת ז'נבה ילדים אשר גילם קטן מ-15 שנים לא יגויסו כלל לכוחות הביטחון וארגונים צבאים, או ייקחו חלק בפעולות איבה. באשר לנערים בין הגילאים 15 ל-18 הוסכם שתהיה עדיפות גיוס למבוגרים יותר.

אמנת זכויות הילד של האו"ם מצהירה "על המדינות השותפות לנצל בצורה סבירה את האמצעים העומדים לרשותם כדי להבטיח שאדם שגילו מתחת לגיל 15 לא ייקח חלק בפעולות איבה". בשנת 2002 שינו את החוק והגבילו את הגיל ל-18.

בכמה עשרות השנים האחרונות התגברה פעילותן של תנועות שלוחמות למען זכויות הילדים, לא רק במובן של הגנה מפני ניצול אלא במשמעות הרחבה יותר של זכויות האזרח- חופש ביטוי, פרטיות, סודיות, זכות התארגנות וכו'.

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הוא דוגמה לארגון שפעל רבות למימוש זכויותיהם של ילדים ברחבי העולם. כך למשל פרסם הארגון הודעת גינוי נגד שימוש בילדים לפעולות טרור והתאבדות: "השימוש בילדים כנושאי נשק או כמסייעים בהתקפות חמושות הוא מפלצתי, אנחנו קוראים להנהגה הפלשתינית להוקיע בפומבי את הפעולות הללו". הודעה זו פורסמה לאחר המקרה של חוסאם עבדו בילאל, ילד-מחבל פלשתיני שנתפס במחסום חווארה ב-24 במרץ 2004 כשעל גופו חגורת נפץ.

למרות כל התקדימים וההתפתחות ההיסטורית של זכויות הילד לאורך השנים עדיין אנו עדים לפגיעה קיצונית בזכויותיהם של הילדים בעקבות מצבי מלחמה.

כך נוצר מצב שילדה בת 7, אחת מפליטי דרפור, מגיעה בכוחות עצמה עד לישראל כאשר הוריה נהרגים בדרך לכאן.

כך ילדי שדרות חיים מדי יום תחת גשם של רקטות, תחת מציאות שחורה.

כך ילדים באוכלוסיה הערבית-ישראלית חיים בתנאים לא אנושיים, ללא מים זורמים בברז.

כך במהלך ההינתקות ילדים הצטרפו להוריהם במאבק על ביתם וסירבו לעזוב.

כנראה שכל מה שאנחנו יכולים לקוות הוא לעתיד ורוד יותר ולילדות תמימה יותר. ילדות שבה השדות היחידים יהיו שדות של פרחים.