לפרז את פורז

כבר התרגלנו לעדותו העצמית היומית כמעט של שר הפנים, מר אברהם פורז, על היותו "מוסרי", "נאור" ו"הומניסט". מרוב ששמענו זאת גם מפי מקורביו, כבר התחלנו כמעט להאמין בכך.

אפילו מלחמתה של שינוי בחרדים, במסגרת "הומניסטית" ו"מוסרית" זו, שהפגינה תרבות דיבור עדינה ומתחשבת, כראוי לליברל שכבוד האדם חשוב לו מכל לא גרמה לנו להטיל ספק ביושרו וממלכתיותו (פורז דווקא ידוע בהתבטאויותיו המתונות יחסית: "החרדים... נוכלים, אנשים שמילתם ריקה מתוכן. כל הסכמה אתם לא שווה את הנייר עליו היא כתובה"). בכל זאת, סיכום קצר ולא ממצה של מעלליו בזמן האחרון, לא מאיר באור יקרות את פועלו או את אישיותו.

הדבר החשוב ביותר אולי, אשר נאמר על-ידי אנשי שינוי והודגש שוב ושוב, הוא הציות לחוק כחובה העקרונית ביותר בדמוקרטיה. אולם מסתבר, כי החוק אינו נר לרגליו של שר הפנים.

החוק בענייני חמץ נראה לו לא ראוי לאכיפה, ולכן דאג שלא יאכף. זו דעתו גם על חוקים מוניציפליים הסותרים את ה"הומניזם" שלו, כמו מכירת אוכל לא כשר במרכז העיר.

מדיניות הממשלה והמדינה בענייני גיור, מדיניות העוברת כחוט השני לא רק בהחלטות ומעשים אלא גם בחוק, נראית לו חשובה פחות מדעתו האישית ומטרותיו הפרטיות. ההבחנות שעושה החוק בין גיורים שונים וחוק השבות עצמו! לא מוצאים חן בעיניו, ולכן החליט לא לקיים אותם. כך גם דווח כי משרד הפנים, בהנחייתו, מעכב כניסה לארץ של גרים שעברו גיור אורתודוכסי.

נגד השר פורז כבר הוגשו עתירות בבית המשפט בעניינים אלה, אולם השר בשלו. כאשר פנה אליו היועץ המשפטי לממשלה וניסה להסביר לו שבהכרה בגיור רפורמי, אי הכרה באורתודוכסי ושאר מעשים, הוא פועל נגד החוק והחלטות ממשלה, הפגין השר כבוד לישות המשפטית הממשלתית העליונה באמרו: "הוא לא המחנך הלאומי. הוא לא מורה הדור. הוא לא יגיד אם צריך גיור כזה או לא. זה לא תפקידו... מה הוא מטיף לי מוסר?" (ציטוט זה, ועוד אחרים, מכתבתו של שלום ירושלמי ב'מעריב').

גם הוראתו המפורשת של ראש הממשלה, שנאלץ לטפל בשר הסורר, לא זוכה אצלו לכבוד רב, והוא מכריז שימשיך לקדם עניין זה. תארו לעצמכם מה היה אומר פורז על אלי ישי אם היה מעניק הטבות מופלגות לחרדים (כאזרחות לגוי) בניגוד לחוק, החלטות ממשלה, הוראת היועץ המשפטי וראש הממשלה.

פורז, גם בעברו הלא רחוק, לצד מלחמתו המתוקשרת בעובדי חברת החשמל, קידם פרויקטים של אנשי עסקים, כדוגמת כביש חוצה ישראל. לטובת העם כמובן, דאג השר שהמדינה תממן את הפסדי הפרויקט. כמו בכל מדינה מתוקנת, לכביש הפרטי הזה יש, מכח ההסכם שבזכותו הוקם, כח שיטור משלו היכול, למשל, להחרים בעצמו רכבים. יש לו גם יכולת דרקונית להטיל קנסות של 600% מהיום הראשון של פיגור בתשלום (גם של 10 שקלים) ועוד מטעמים.

לפורז כנראה ברור שטובת הציבור דורשת הקמת מיליציה בריונית פרטית וחמושה שתגבה חובות מאזרחים בחסות המדינה ובעידוד הממשלה. בחברת החשמל, לעומת זאת, יש להילחם עד חורמה. היא מונופול לא יעיל שחוסר יעילותו ממומן על-ידי המדינה. מוזר שאת חוסר היעילות של כביש חוצה ישראל בכל זאת צריך הציבור לממן. וזוהי רק דוגמא אחת.

השר פורז, יחד עם מפלגתו, מנסים ליצור רושם של ממלכתיות. גם הדאגה למעמד הביניים נחשבת אצלם כקמפיין למען עם ישראל כולו, כיוון שמעמד זה נושא את העם כולו על כתפיו. אולם מסתבר כי שנותיו הרבות של השר פורז כחבר כנסת מטעם מרצ עשו כנראה את שלהן.

השר נלהב מתופעת ההומוסקסואליות. הוא מצטרף למצעדים (השר הראשון שעושה זאת, כפי שהוא מטעים), מקדם בברכה את עניינם ויוזם ומעודד חוקים לטובתם. הוא גם נקשר בקשר אמיץ לאגודות נגד ניסויים בבעלי חיים וחשיבות העניין לא נופלת בעיניו מגורל העם היהודי ודמות המדינה הנקבעת בתקופה סוערת זו.

הוא מעדיף להקדיש את זמנו כשר פנים לעיסוק בילדיהם של תאילנדים, במדקרים סיניים ובעובדים גנאים. כל אלה חשובים בעליל, אולם נראה שחשיבותם, נוכח המצוקה וקשיי היום של אזרחים רבים והמצב המוניציפלי הקשה, אמורה לפנות ולו רק מעט מקום מסדר יומו של השר, לטובת "מעמד הביניים הכורע תחת הנטל".

רבים הם אזרחי המדינה הזקוקים ל"הומניות" וה"מוסריות" הידועה של השר בימים אלה. השר כנראה מניח שאלה יצביעו עבורו ממילא.

פורז חרד לצביונה היהודי של מדינת ישראל. נראה לו מוזר שתשעה באב מצוין על-ידי המדינה. מדוע שלא יוכלו היהודים, ביום חורבנם ההיסטורי-לאומי, לאכול פיצת חזיר אחרי סרט הוליוודי (פורנוגרפי-קל אולי?).

כפי שטרח לציין בפירוש, פורז מבכר את ילדי העולים הלא יהודים על ילדי החרדים ("ילדים של עובדים זרים יותר טובים עבורי מתלמידי ישיבות שהשתמטותם אומנותם"). זו גישה מעניינת מאוד, במיוחד לאור העובדה שאין מדינת לאום בעולם כולו שהיא "הומנית" עד כדי כך שתבכר זרים על אזרחיה שלה (שאינם עוברים על החוק) ותעדיף עבריינים שאינם אפילו אזרחים.

בכלל, התקומה הציונית היא בעיניו "עובדים זרים שהצטרפו אל הציבור היהודי חילוני". כבר ציינו שלא ברור לפורז הקשר שבין הצגת חמץ בפומבי במדינה היהודית היחידה בעולם ובין פסח, ומסורת העם היהודי נראית לו, מרחוק, מוזרה ומזיקה ל"הומניות" וה"מוסריות". את יהודי אתיופיה שנותרו באתיופיה, במצב קשה ומנותקים ממשפחותיהם שעלו, הוא מעדיף בכל זאת להפקיר ולא להעלותם, לראשונה בתולדות המדינה, בשל "המצב הכלכלי".

פורז גם דואג לביטחון המדינה, אולם רק במגבלות ה"הומניות". הוא לא מוכן לשמוע על סגירת בטאון התנועה האסלמית, בו מטיפים לחיסולה של מדינת ישראל ומעודדים פיגועי התאבדות של "קדושים". הוא מצהיר כי יימנע משלילת אזרחות של ערביי ישראל המעורבים בטרור (אולי מפני שגם הם, כמו המדקר הסיני, תורמים תרומה ייחודית לתרבות?). הוא רוצה להשאיר את ערפאת קרוב ולא לגרשו. בכלל, אחרי פיגועים פורז נוהג לקרוא לשמור על קור רוח ולהגיב כמה שפחות.

כאשר נשאל השר על אתרי האינטרנט הניאו נאצים שהקימו עולים, ענה השר באופן ענייני: "גם הכהניסטים הם ניאו-נאצים. התורה של כהנא היא נאצית". ובכן, מעבר לעובדה שהכהניסטים אינם ניאו-נאצים, תמה השומע מה עלינו להבין מכך? האם ירדוף אותם ויושיבם בכלא, יוציא אותם מחוץ לחוק וישמור עלינו מפניהם, כפי שעושים לאנשי תנועת כך? התשובה היא לא. פשוט, השר ניצל את שמעה של המילה 'ניאו-נאצים' בכדי להציג את השקפתו בענייני כהנא ולגרוף את תמיכת השמאל על חשבונם.

אבל כעת שבר פורז את כל השיאים. בסוף השבוע הוא השווה את המתיישבים ביש"ע לחמאס, וגזר בכך דין שווה בין התיישבות וטרור. על מה נלין, ישאל הקורא. הרי התרגלנו להשוואה זו מאנשי שמאל קיצוניים כבר שנים רבות. וזו הנקודה בדיוק. מצביעי שינוי אינם שמאל קיצוני. השר פורז, לעומת זאת, כן. אין טעם להכנס לדיון ההיסטורי, אלא די בהצבעה על העובדה הפשוטה, שמצביעי שינוי חפצים בשלום, אולם אינם סוברים שהשלום כפוי עלינו מפני שאין לבני הלאום היהודי זיקה מוצדקת לשטחי יש"ע. רובם רוצים בשלום, ומוכנים לשם כך למסור שטחים שהם בדין שייכים ללאום היהודי. אחרת המסקנה המתבקשת היא שעלינו לתיתם לפלשתינים גם אם אין שלום, וזו אמנם מסקנת השמאל הקיצוני.

את עמדתו השמאלית הקיצונית של פורז ניתן להבין מהגנתו על ההשוואה שערך. אלה ואלה, אמר, רוצים בארץ ישראל השלמה, וימנעו מהתהליך להתקדם. אנו למדים מכך שפורז מקבל את הטענה שאין לנו זכות על הארץ, והדרישה לארץ ישראל היא מוגזמת מנקודת המבט ה"הומנית" וה"מוסרית".

לא: נעשה שלום ונשלם בשבילו באדמתנו, אלא: נעשה שלום בכך שניתן לפלשתינים מה שבדין שלהם. השר פורז מבטא בכך באדיקות מופתית את עמדת הרשות הפלשתינית, ולמעשה מצדיק בלי דעת גם את הטרור וגם את הדרישה לקבל את השטחים בלי הסכם. אינך משלם בכדי לקבל את מה ששייך לך. בעמדה שכזו לא היה אמור לאחוז איש מרכז עם נטיה שמאלה, וודאי שלא לבטאה ולקדמה כשר. כדאי לציין שעמדה זו מצדיקה את המלחמה שהוכרזה עלינו, וכי מסקנותיה הלוגיות מחייבות את אי הצדק העקרוני שבשבת היהודים גם בתוך הקו הירוק.

גם בידי סקירה מקרית וחפוזה שכזו יש בכדי עדות מספקת לכך שהשר פורז לא הפנים עדיין את היותו שר ולא אופוזיציונר. סדר יומו הציבורי אינו ראוי, והוא עושה ממשרדו כלי לקידום אינטרסים אישיים וסדר יום פרטי, על חשבון כלל הציבור הראוי ליחסו ולהגנתו. יחדל נא מנסיונותיו להוכיח שהוא הומני יותר מרצ ומתון יותר ממפ"ם, ויפנים כי ימי מרצ שלו חלפו עברו.

בעת הבחירות נשאל אחד מחברי הכנסת של שינוי (דומני שיוסי פריצקי) מדוע אין מפלגתו מציגה תוכנית ודעות מדיניות של חבריה ועוסקת אך ורק בענייני החרדים. התשובה הייתה שאין לשינוי מה לחדש בעניין. אין בשינוי מי שהוא ימינה מהליכוד או שמאלה מהעבודה. הם אמצע מתון.

לפי התרשמותי, לצערם של רבים ממצביעי שינוי, שהם באמת אנשי מרכז, באמת מעמד בינוני ממוצע, באמת רבים ולא מיעוט מוזר כלשהו, הם אינם עומדים בכך. אפילו חברי מרצ, כשהיו בממשלה, לא נכשלו בהטיה חריפה שמאלה כפי שמתבטא בסדר יומו של פורז. הם ידעו לשמור על צביון ממלכתי, וניסו למתן השקפות ולשקול התבטאויות. בוודאי שבשום שלב לא הפגינו זלזול שחצני בשלטון החוק ובאחריות הלאומית המוטלת על כתפי שר, כפי שעושה פורז.

ניתן לצפות כי שינוי תפגע מאוד אם לא יפנימו חבריה ושריה את חובת ההתמרכזות הפוליטית (שעליה הכריזו שוב ושוב בבחירות), את האחריות הממלכתית הנדרשת מהם, את קדימות ענייני הרוב לענייני המיעוט, שמן הראוי שייוצגו בכנסת ולא יהוו חלק כה גדול מסדר יומו של שר. מלבד חבורה לא גדולה של מצביעים קבועים, שיצביעו בכל מקרה לרב לפיד, לחזן פורז ולשמש פריצקי, מצביעיה הרציונלים של שינוי יחפשו אלטרנטיבה לאלטרנטיבה ששינוי הייתה אמורה להוות.

פורז הפך עצמו לשר לענייני מיעוטים, ומצביעי שינוי, שהם אולי הנורמטיביים ביותר מבין המצביעים, לא הצביעו כדי לקבל שר שיפעל לטובת קידום ענייני הומוסקסואלים, חיות, מדקרים סינים, כדורגלנים, ילדי עובדים תאילדים, מחבלים ערבים ישראלים, תנועות אנטי ציוניות, ערפאת, יוסי שריד ועשירי העם.

יש להודות, כי מצביעי שינוי ציפו לפעולות אנטי-חרדיות קשות. אולם הם לא ציפו לשנאת מתיישבי יש"ע החריפה של פורז (המלווה בשנאת הארץ). אם נכון האתוס של שינוי על המעמד הבינוני, הרי שהמצביעים עושים עם המתנחלים מילואים, נלחמים איתם בשדה הקרב, עובדים איתם ועושים איתם עסקים, לומדים איתם ומשלמים איתם מיסים. בפרמטרים שפורז העמיד לפני היותו שר, נראה שהם שייכים למעמד הבינוני שגם אותו אמור פורז לייצג.

האמת הפשוטה, כפי שהיא מתבטאת לכל אורך מעשיו, היא שאת פורז מטרידה לא החרדיות אלא הדתיות, לא מעמד הביניים אלא מיעוטים והוא אינו איש מרכז אלא שמאל קיצוני.

שטח אויב מסוכן, מלא בצבא ואמצעי לחימה, העלול להתלקח ולסכן את הארץ כולה, יש לפרז, כלומר, לנטרל את פוטנציאל האיום שלו. בשל התנהלותו של פורז מסתבר כי למשרד הפנים סמכויות רחבות מדי ותחום אחריות רחב מדי. יש אם כן לפרזו. יש לקחת ממשרד הפנים סמכויות בעניינים מהותיים (בעיקר צביון המדינה וענייני ביטחון) ולפזרם במשרדים אחרים ובועדות. כמו כן יש לפקח מקרוב על מעללי פורז וכל הפחות לקראו לסדר בצורה ברורה כשהוא מגזים. אם מפלגת שינוי היא אמנם בעלת יושר ציבורי ואחריות ממלכתית, עליה לתמוך בכך בעצמה. יש לפרז את פורז.