כמדי שנה חוזר אלינו 'פסטיבל' יום השואה. טקסים ועצרות ביום השואה היו חלק מילדותו של כל אזרח במדינה אך בשנים האחרונות הפך יום זה אשר מלכתחילה אמור היה לסמל את כאבם של אזרחי המדינה הצעירה על מותם של שישה מליונים במשרפות של מזרח אירופה לפסטיבל בלתי נגמר אשר רבים מדי הפכו אותו לקרדום לחפור בו והפכו אותו למקור פרנסה.
עד 1973 יחסה של מדינת ישראל לשואה היה אמביוולנטי, מצד אחד היה כבוד למתים אך מצד שני הודגש ש'אנחנו לא כמוהם', לנו יש מדינה וצבא ואנו נלחמים להגנתנו. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים גרמה לרבים להביט על השואה באור שונה ובמהרה נכנסו לימודי השואה לבתי הספר כיחידת בגרות חובה בהיסטוריה. רק לשם ההשוואה, תקופת בית שני המשתרעת על פני 600 שנים גם היא מהווה יחידת בגרות. מלחמות ישראל מהוות שאלות רשות בפרק על הציונות, תקופה המשתרעת על פני למעלה ממאה שנים. מלחמות הצלבנים שההיסטוריה של הממלכה שהקימו רלוונטית הרבה יותר למדינת ישראל כפי שהראה יצחק שלו בספרו המעולה 'פרשת גבריאל תירוש' לא נלמדות כלל, כך גם ממלכת הכוזרים או ממלכת חמייר.
לעומתם זוכה פרק בהיסטוריה אשר תחילתו ב-1933 וסיומו ב-1945 ליחידת בגרות שלמה. ילדי ישראל יכולים לדקלם את שמות כל הפעילים הזוטרים בגטו ורשה אך אינם יודעים מי ניהל את קרב אבו עגילה או מדוע נקרא גשר עד הלום בשמו ואת שמעם של הכוזרים והחמיירים הם לא שומעים כלל.
אבל אם בתחילה הסתפקו אנשי מערכת החינוך שלנו ביחידת הבגרות הרי שעם האוכל בא התיאבון, בתחילת שנות התשעים החלו מסעות עלייה לרגל של תלמידי ישראל למשרפות של מאידנק ובירקנאו, מסעות שהחליפו את העלייה למצדה, האריה השואג של תל חי, לטרון ועמק הבכא. מהו הערך החינוכי שילדי ישראל אמורים ללמוד בפולין? האם במשרד החינוך מנסים להכין אותם לשחיטה שמבטיח לנו אחמדינג'אד השכם והערב? גם אם כן, לדעתי מצדה מציבה מופת רם יותר שלא לדבר על המקומות האחרים שהזכרתי.
אך העיסוק בשואה לא עצר במשרד החינוך, הממשלה שפכה מליוני דולרים בהרחבה של מוזיאון יד ושם, מיליונים שיכלו ללכת לילדים רעבים, חינוך, בריאות ועוד מטרות טובות אחרות לטובת החיים כי עם כל הכבוד למתים, עדיין החיים חשובים מהם אלפי מונים.
מדינת ישראל צריכה להבין כי היא נמצאת כאן ועכשיו, לא בגולה הפולנית, הרוסית או העירקית ולנהוג בהתאם. ילדי הארץ צריכים להכיר את מבצר יחיעם, תל שכה, סרטבה, הג'ילבון, מערת חריטון ונחל חצצון, הם צריכים לדעת להבדיל בין תורמוס הרים לתורמוס ארץ ישראלי, ליהנות מיופיו של הקטלב המצוי ושל אירוס הגלבוע ולא ללכת לרעות בשדות פולין כסוג של הכנה לגלות נוספת. היחס לנרצחים בשואה צריך לחזור למקומו הטבעי: כבוד ותו לא.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
