המסע לפולין - ביקורת ציונית

בימים אלו, המוקדשים לזיכרון השואה, מבקרים בפולין רבבות תלמידים ישראלים. עונת הביקורים נמשכת לסירוגין כחצי שנה, כאשר לתלמידים מצטרפים גם קציני צה"ל, ישראלים מבוגרים המחפשים את שורשיהם וכמובן אלפי בני נוער יהודים מכל רחבי העולם. עלות המסע התייקרה מאוד לאחרונה, ולמרות זאת נערי ישראל ממשיכים לנסוע בהמוניהם. הביקור בפולין נתפס כמרכיב כה משמעותי בעיצוב הזהות הציונית עד שרבים תובעים ממשרד החינוך להשתתף בעלות הנסיעה ולאפשר לכל ילד לטוס. ואכן, לכאורה, מה יותר מרגש מלשמוע נער ישראלי עטוף בדגל, העומד על חורבות המשרפות באושוויץ ומצהיר: "עכשיו אני מבין למה צריך מדינה". אך האם באמת אושוויץ מהווה את הצידוק האולטימטיבי למדינת ישראל? ואם לא הייתה שואה, והעם היהודי היה יושב בבטחה באירופה, האם לא ראוי היה להקים מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל?

יש להתקומם נגד התפישה הרואה את ישראל אך ורק כ"מקלט בטוח" לעם היהודי מפני מחנות ההשמדה והגטאות. זהו עיוות ההיסטוריה והרעיון הציוני. שכן, לציונות שני היבטים. היבט שלילי, הרואה את הסכנה שבגלות, והיבט חיובי האומר שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא זכות טבעית להגדרה עצמית לאומית. אנו כאן לא רק בגלל שנרדפנו בחו"ל, אלא גם משום שזו מולדתנו ההיסטורית וכאן אנו רוצים לקיים - כאומה - חיים ריבוניים של יצירה יהודית וישראלית. הציונות היא לא רק תגובה לאנטישמיות. היא גם, ואולי בעיקר, שאיפה לחידוש החיים היהודיים, ואין זה משנה האם תוכן החידוש יהיה חילוני תרבותי, ציוני דתי או כל גוון אחר בקשת הציונית.

כמדריך משלחות נוער לפולין אני מכיר בחשיבות המסעות. יש במסע - בניתוק מהשגרה, בטקסים ובמראות הקשים - חוויה חינוכית עצומה, שעבורה מוכנים תלמידים לא מעטים לוותר אפילו על רישיון נהיגה. אולם, אסור ששכר הנסיעה יצא בהפסדה. יש לקוות שהחוזרים לא יצהירו רק על מחויבותם לשרת בצה"ל בעקבות המסע, אלא גם על רצונם לבנות מדינה יהודית ודמוקרטית ראויה לשמה. זהו החזון הציוני השלם.

לכן יש לחזק את המסעות, אך בצידם חובה להזכיר שהישוב היהודי החל להתפתח בארץ ישראל עשרות שנים לפני השואה. דורנו זכה לאופציה של חיים יהודיים ואנושיים מלאים במדינה ריבונית, זכות עליה חלמו דורות רבים של יהודים, בהם רבים מהנספים. אך זוהי אופציה בלבד ומימושה תלוי בנו. זהו לטעמי מסר חשוב שאינו מובנה באופן מספק בביקור בפולין. לכן ראוי לברך על התופעה החדשה של מסעות בארץ (הזולים בהרבה ממקביליהם בחו"ל) כגון "מסע ישראלי", "מסע אחר", הפועלים לחבר את התלמידים לארץ באופן פוזיטיבי.

היה מי שאמר שלמרות החובה המקראית שלא לשכוח את שיעבוד מצרים, הרי במקביל אסרה התורה לרדת למצרים. גם אם השתנו הזמנים ואין כנראה חשש שתלמידינו ישתקעו בפולין בעקבות ביקורם, הרי ראוי לשאול האם בערב יום העצמאות השישים אנו עדיין מגדירים את עצמנו באמצעות המשקפיים של אויבינו. אולי הגיעה כבר העת לחשוב ברצינות גם על בניית חזון ציוני חיובי.