כאשר עמדו רגליה של המחנכת הישראלית הישישה, עליזה לבנברג, בשערי אתר מחנה-ההשמדה ברגן-בלזן, היה זה 65 שנה לאחר שנטשה את אדמת ברלין שבה נולדה. גשם עז ניתך ארצה בשעה שחלפה בין שורות הקברים שבמחנה. אלה היו מוקפים ביער של עצים ובשלל פרחי-חן, שנסכו שלווה ורוגע, מנוגדים בתכלית לדרמה האיומה שהתחוללה במקום 65 שנה קודם לכן.
ואז הבחינו עיניה, לפתע, בשומר שניצב בשער המחנה. הוא נראה כבן 70, עיניו תכולות-תכולות, שערו ארוך ולבן וכתפיו רחבות. רבים רבים חולפים על פניו מדי יום - הרהרה בלבה עליזה, ובוודאי אין לו פנאי להרהר אף באחד מהם. עדות לכך היווה המבט הקפוא והמשועמם שתקע בכל מבקר שנזדמן לשם.
עליזה ביקשה לתהות על קנקנו של שומר המחנה. בוודאי היה ילד קטן, בן למשפחה נאצית ותושב האזור בעת ההיא. על כל פנים הוא נראה כמי ששתול במקום זה זמן רב. ואולי - הירהרה בינה לבינה - נהגה משפחתו לעבד את האדמה, שעליה ניצב כיום אתר המחנה. מן הסתם הוא לא ידע, כילד קטן, שאלפי יהודים הובאו בשעריו, לאחר שנפלטו אליו מן הרכבות שעצרו שם. המחשבה על כך לא נתנה לה מנוח. ואז החלו מתרוצצים במוחה הרהורי האימים: מה עוללה משפחתו של אותו שומר בעת ההיא? ומדוע ניצב דווקא הוא במקום הזה?
נקמה יהודית
התעלומה נפתרה כהרף-עין. היה זה כשעליזה הרהיבה עוז ושאלה לשם-משפחתו של השומר. משהשיב לה כי הוא נושא את שם המשפחה לוטרמן וכי שמו הפרטי של אביו היה ולטר, הבינה עליזה כי הפאזל בא על פתרונו המלא. "באותו רגע" - היא מספרת - "ניצבה לפני דמותו של ולטר, אביו של אותו שומר ואיש הוורמאכט הנאצי, שנשא באחריות לכל מה שאירע. ראיתי לפני, באחת, את הגרמני הטמא, שהרשה לאמהות לחלוף שם עם עולליהן היישר אל המוות".
ואז הבחינו עיניה בחייל-עופרת קטן, מוטל ליד אחת המצבות. לפני שהיה סיפק בידיה להרהר - היא הרימה את רגליה ורמסה במגפה את הצעצוע, עד שפירורים ממנו התמזגו עם הקרקע הלחה. הייתה זו נקמתה של עליזה הישישה בחייל הגרמני...
היא חזרה והתבוננה סביבה. המצבות, הארובות, הבניינים. כל אלה היוו עדות חיה לכל מה שהתרחש כאן לפני יותר משישה עשורים. "ואז" - היא מספרת - ראיתי את המשמרות הגרמניים מטילים גופה אחר גופה אלי קבר, מבלי לבדוק אם נותרה עוד נשמה באפו של מי מהם. ראיתי את הארובות - אומנם ללא העשן המיתמר מהן, אך לא היה קשה להבחין בערפל הסמיך שאפף אותן, כאילו היה עדות חיה לתנורים העשנים שבערו באש אדירה".
את השעה הארוכה שעשתה עליזה לבנברג באתר מחנה ברגן-בלזן היא הנציחה בספרה החדש, "בחזרה לברלין". הספר - היא אומרת - "נועד להחיות מחדש את זוועות העבר בפרספקטיבה של ההווה".
