בועת הליסינג - את מי זה מרשים?

הליסינג: שלב הפאתוס

רבות נידון, והעיקר עוד לפנינו, בשווי השימוש לרכב ובתופעת הליסינג התפעולי, אשר פשתה במדינתנו תוך השחתת כל חלקה טובה בשוק הרכב. תגובתן של רשויות השלטון לתופעה המשחיתה ידעה מספר שלבים: ראשית - התעוררות מאוחרת מדי (כמקובל במחוזותינו); אחר כך - הכחשת הבעיה; מאוחר יותר - ניסיונות נפל, אף הם זעירים ובלתי משמעותיים, להלחם בתופעה, וגם זאת בשוליה בלבד.

בימים אלו, הגענו לשלב ה'פאתוס' (השלב המשמעותי ביותר בז'אנר הטרגדיה היוונית) - הלא הוא שלב "פתרון המשבר". וזאת הכיצד? באמצעות השלמה עמו!

בשבועות האחרונים, נשאלתי לא אחת על-ידי נציגים שונים של רשויות השלטון של מדינתנו: "האם לא הגיע הזמן שתשלימו עם תופעת הליסינג התפעולי?" במילים אחרות: מאחר ואי אפשר לנצח אותו (והרשויות אף לא ניסו) - צריך להצטרף אליו?! אבוי. אבוי לה למדינה אשר זוהי תפיסת העולם של רשויותיה ונציגי הציבור שלה.
בל נטעה, ידידיי: הדיון איננו דיון על רכב, או על אביזר, או על מאה שקלים לכאן ולכאן. הדיון אפילו איננו נסוב אודות הטבות לעובדים והטבות מס. העובדה אותה מנסים לטשטש קברניטי הליסינג הינה, כי הדיון הוא למעשה אודות פניה של החברה, הכלכלה והמדינה.

דיון זה איננו חדש. בשנות השישים של המאה העשרים כתבה הסופרת איין ראנד את הספר "מרד הנפילים" אשר נחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר במאה זו, וכמו כן לאחד השנויים ביותר במחלוקת. שמו המקורי של הספר באנגלית: "אטלס מתנער": אטלס, כידוע מתוך המיתולוגיה היוונית, היה אותו אומלל אשר נאלץ לשאת את העולם כולו על כתפיו... עיקרו של הספר, בטענה כי כוחה של החברה ושגשוגה באים בזכותם של פרטים בעלי יכולת וכוח יצירתי, וכי חברה שאותו מיעוט זה ינטוש אותה - תיחלש, תשקע ואף תתמוטט לחלוטין. בספר תיאור חזון אפוקליפטי לפיו יגיע קיצה של ארה"ב אם תשתלט עליה הרודנות של הקולקטיב המחניק כל ניצוץ של מחשבה ויוזמה חופשית.

באחד הפרקים בו מתואר רב שיח משפחתי על-רקע אחד ממאבקיו האינסופיים של הדמות הראשית ברגולציה המתנכלת לו ולעסקיו ככל שלא ייכנע לבעלי הכוח השלטוני/הוני, הוא נשאל על-ידי אשתו: "...כלום אינך חושב, שהגיע הזמן שתנסה להסתגל לנסיבות של דורנו?" המענה לשאלה זו ניתן כשאלה: "האם את חושבת שהם צודקים?"

שאלה זו הופנתה ע"י הח"מ לנציגים רבים במשרד התחבורה, משרד האוצר, הרשות להגבלים עסקיים ועוד. כולם כאחד השיבו בשלילה. נציגי הרשויות השונים, שאינם עוסקים בפוליטיקה, אלא באכיפת חוקי המדינה ובמתן שירות שוטף לאזרח, מכירים בנזק העצום של "מלכודת הדבש" (כך כונתה התופעה ע"י מנכ"ל חברת ליסינג) המאפשרת לעובד המשתמש ברכב עבודה ליהנות מהטבת מס ומעוד הטבות (כמו דלק חינם, שירות רכב חליפי ועוד).


"רודנות קולקטיבית" - אז והיום

גם בסיפורו של אטלס המתנער וגם בסיפור העגום של הרגולציה הישראלית, אנו עדים למצב חדש בו הצליחו בעלי ההון באמצעות לחץ על מנגנונים פוליטיים, להשיג דריסת רגל ושליחת יד אל תוך ענף שלם שאין להם שום מומחיות ועניין בפיתוחו.
גם בסיפורה של איין רנד מתוארים "המתחרים" כבעלי חולשה אשר לא יכלו לעמוד בפיתוי והתנפלו על עסקיהם של אחרים ושלחו יד לרווחיהם מפני שלא הייתה להם דרך אחרת להתעשר.

הדמות הראשית בספר זה, אינה מתקוממת נגד רשויות השלטון רק בגין אובדן הרווחים והפקעתם, אלא בשל החטא הנורא והעצום: ביטול יצר התחרות, ביטול הביטוי האישי, ביטול חדוות היצירה והפיכת המקצועיות ללא רלוונטית.

בימי "הרודנות הקולקטיבית" הזו, שתוצאותיה נוסעות על כבישי ישראל, אין עניין לאף יבואן לשווק רכב ולהתחרות ולהתגאות בתוצרתו ואין לאף מוסך עניין לשפר את עצמו ולהיטיב את שירותיו, מאחר ולקוחותיו אינם מעוניינים בשירות טוב ואיכותי אלא בשירות זול. כבר ברור לכולם, כי חברות הליסינג הנ"ל המשווקות רכבים לנהני הטבת המס, נמצאות בניגוד עניינים עם הלקוח עצמו מאחר ונושא האחזקה אינו מצוי בתחרות לטוב ו/או למעולה אלא נהפוך הוא.
לא ברור, הכיצד חברי הכנסת הנוהגים על רכבים אלה, ושחוו על בשרם את תוצאות ניגוד העניינים הנ"ל, נכנעו ללא קרב בעבור "חופן תענוגות שולי" של הטבת מס.

הקורבן העיקרי לשליחת הטלפיים הברוטאלית הזו, הם שאר הגופים ונותני השרות בענף הרכב, בעיקר המוסכים. לכאורה, טרף קל, שחברי הכנסת ושרי הממשלה יכלו להקריבו ללא נזק פוליטי משמעותי מצידם. אלא מאי. אלו הנוגסים בפרנסתם של אחרים, ככל טפיל בטבע באשר הוא, כאשר יכלו את טרפם - יכלו את עצמם, שכן אין להם מקור הזנה עצמאי משל עצמם. בספר "מרד הנפילים" מתוארת אותה התוצאה, הגם שבדרך מעט אחרת: קורבני הטפילות - הלא הם היצרנים והיזמים האמיתיים, פשוט חדלו מלהילחם בטחנות הרוח ונטשו את החברה והקימו להם חברה אחרת, חדשה, המבוססת על אדני יצרנות ויזמות. וכך, לא נותר לאיילי ההון והטפילים הכלכליים ענף לשבת עליו, והחברה הרודנית - קרסה כליל.


"לחם ושעשועים" לעובדי מעמד הביניים

ניתוח ריאלי של המצב יביא למסקנה, כי במקרה המסויים הזה, הטפיל יכלה את עצמו לפני טרפו: יכולת ההישרדות של ענף הרכב בכללותו לרבות נותני השירות בו, גבוהה יותר מיכולת ההישרדות של מתווכי הכוח הללו אשר פועלים בשוק פיננסי מסוכן. למיטב ידיעתי, חלק גדול מחברות אלה חי בלחץ נורא של חיפוש משאבים ותעלולים פיננסיים על-מנת לשרוד ולהמשיך לקבל מימון לצורך אספקת "הלחם והשעשועים" לעובדי מעמד הביניים, הנהנים בשלב זה מיתרות הרווח של המוסכים ושאר הגופים הפעילים בענף הרכב.

להערכתי, שמחת ההישרדות של החברות האלה היא שמחה קצרה שתתפוצץ בקרוב מאחר ועסקיהן אינם מבוססים על אמת עסקית פשוטה - רכישה, מכירה, מקצועיות ומומחיות אלא על תעלולי מימון, רישום נכסים, פקטורינג, ועוד הרבה קשיים המאלצים את החברות הללו לעסוק בהישרדות פיננסית יומיומית.


את מי מרשימים דיווחי הרווחיות של חברות הליסינג?

דיווחי הריווחיות של חברות הליסינג שפורסמו בשבוע האחרון אינם מרשימים אותנו מאחר ואנו, הנותנים שירותי כפייה/חוסר ברירה לאותן חברות מכירים את האמת: עודף רכב שלא נסחר כיד שנייה, תאונות, צמיגים נשחקים, בלמים נשחקים, פריצות וגניבות, אחזקת מערכי לוגיסטיקה, גרירות, רכבים חלופיים ועוד. כל "הצרות" האלה, עולות כסף ולהערכתנו, בסופו של דבר לא יועילו ניסיונות השכנוע כי "ליסינג הוא טוב", לא יועילו אף רישומים של שווי ועלויות בדוחות הכספיים ועוד תעלולים פיננסיים ובזבוזי אנרגיה על יחצ"נות כזו או אחרת.

הליסינג התפעולי, ישמיד את עצמו מאחר ובועה אינה יכולה לשרוד לנצח וכשאין ייצור אמיתי ואין ערך אמיתי לערכי העבודה והחומר - אין תוחלת ואין תקומה.