עשרת הדברות וסדרן

עשרת הדברות, אותן נקרא מחר בתורה, הן אבני היסוד של היהדות. מצוות אלו נחקקו על לוחות הברית, אשר נשמרו במקום הקדוש ביותר בעולם - ארון העדות שבקודש הקדשים בבית המקדש, שניצב על אבן השתייה ממנה החלה בריאת העולם. בכך נסגר המעגל שהחל עוד בששת ימי בראשית, כאשר הקדוש ברוך הוא הבהיר כביכול לעולם כולו: אם ישראל יקבלו את התורה - מוטב; ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם. ברור שאין כוונתם לומר שהתורה היא ספר הדרכה אדריכלי או תקן בנייה הנדסי. חז"ל רוצים לומר, שהתורה היא יסוד העולם, היא הסיבה לקיומו והיא המדריכה את בני האדם החיים בו. בשלב הראשון היא מדריכה את העם היהודי, אך המטרה העליונה היא להגיע ליום בו כל האנושות תכיר במלכותו של ה', הבאה לידי ביטוי בתורה.

לפיכך, יש חשיבות רבה להבנת עשרת הדברות, ולא פחות מכך - להבנה מדוע נבחרו דווקא ציוויים אלו ומדוע הם מובאים דווקא בסדר זה.

בחירת עשרת הדברות אכן מעוררת לכאורה תמיהות. האם האיסור לחמוד "חשוב" יותר מאשר קריאת שמע - קבלת עול מלכות שמים הנצחית? ומדוע כיבוד אב ואם מופיע, ואילו החובה לכבד את הרב והמורה - שלפי הדין כיבודם קודם לכיבוד ההורים - אינה מופיעה? ועוד כהנה וכהנה.

על שאלה זו ענה המחנך התל אביבי הוותיק, הרב שאול הירשוביץ, בשיעור בתיקון ליל שבועות בבית הכנסת "קוממיות" לפני שנתיים. הרב הירשוביץ הראה, שעשרת הדיברות הן מצוות נצחיות, החלות על כל יהודי בכל מקום ובכל זמן. כל מצוה אחרת שנעלה בדעתנו, מוגבלת באחד מפרטיה. למשל: לקריאת שמע יש שעות מדויקות; כיבוד הרב חל רק על מי שזכה ולמד תורה; שחיטה - רק אם רוצים לאכול בשר; תפילין - רק בשעות היום ורק לגברים; וכך הלאה וכך הלאה, בכל יתר 603 מצוות התורה.

לעומת זאת, מעשרת הדיברות אין "אפשרות יציאה". החובה להאמין בה' היא תמידית וכללית. האיסור לשאת את שם ה' לשווא - גם הוא נצחי, וכמובן שכך גם איסור עבודת אלילים. שמירת שבת חלה תמיד. כיבוד אב ואם חל גם אחרי פטירתם של ההורים, והרי אין אדם נטול הורים. האיסורים על רצח, גניבת אדם, ניאוף, שבועת שווא וחימוד רכושו של האחר - גם אלו חלים תמיד, בכל מקום ועל כל אדם.

ומה לגבי סדרן של עשרת הדברות? אנו מבינים את החלוקה לשני לוחות: בראשון מצוות שבין אדם למקום ובשני מצוות שבין אדם לחברו. אנו מסכימים שכיבוד אב ואם הוא האחרון בלוח שבין אדם למקום, משום שהוא נמצא ב"תפר" שבין שתי ההגדרות: הרי ההורים אינם "חבריו" של הבן, ומצד שני - הם אינם אלוקיו. ברור גם שמצות האמונה בה', אשר לפי הרמב"ם באה לידי ביטוי במילים" אנכי ה' אלקיך", חייבת להיות הראשונה משום שהיא הבסיס לכל השאר. אך מה לגבי יתר פרטיו של הסדר?

אולי ניתן לומר, במהופך ממה שהיינו חושבים בהסתכלות ראשונית, שהדברות הולכות מן הקל אל הכבד. ואין כוונתנו ל"כבד" ו"קל" במובן של חומרת האיסור; שהרי הרוצח מתחייב במיתה בידי בית דין, בעוד החומד נענש רק בידי שמים. כוונתנו היא ל"כבד" ו"קל" במובן של נטל קיום המצוה. ונסביר בפירוט.

חז"ל מסבירים שהקדוש ברוך הוא הציג את עצמו במילים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא במילים "בורא העולם", משום שזו היתה זהותו המוכרת היטב לדור מקבלי התורה. הם ראו את מכות מצרים, הם ראו את נס קריעת ים סוף, הם אשר יצאו ממצרים. לכן, קל להם לקבל את האמונה בה' בתור מי שגאלם מעבדות לחרות. מסיבה זו, קבלת האמונה היא דווקא המצוה הקלה ביותר.

קצת יותר קשה להימנע מנשיאת שם ה' לשווא, כלומר: משימוש בשם שמים לצורכי חולין. האדם עשוי לומר לעצמו: דווקא משום שאני מאמין בה', אני נשבע בשמו שלא לצורך. לא, אומרת התורה - הדבר אסור משום שזהו ביזוי שם שמיים.

לדור שיצא ממצרים, היה קשה עוד יותר להתנתק מעבודת האלילים. "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה", טוען שרו של מצרים כאשר בני ישראל ניצבים על שפת ים סוף, ומדוע אם כך מדוע למצרים לטבוע ולישראל להינצל? ואכן, עובדי אלילים היו בני ישראל והם התקשו מאוד להתנתק מפולחן זה, כפי שמספר הנביא יחזקאל.

שמירת שבת מציבה רף גבוה עוד יותר. לסגור את העסק ליום שלם? לא לפתוח את הקיוסק דווקא כאשר כולם מטיילים בחוצות העיר? לא למכור רהיטים בפאואר סנטר ביום בו יש לכולם זמן לקניות? כן, אומרת התורה, יש יום קודש ואתה לא תעבוד בו. הניסיון בהחלט לא קל.

ולבסוף בלוח הראשון: כיבוד אב ואם. כמה קשה לקיים מצוה זו, בכל גיל. אמא אמרה לרחוץ כלים - אבל הילד רוצה לראות טלוויזיה. אבא מזרז להכין שיעורים - אבל משחק המחשב מושך יותר. צריך לבקר אב חולה - אבל העסקים בוערים ולוחצים. כולנו מכירים זאת היטב. זוהי המצוה הקשה ביותר לקיום בין חמש הדברות הראשונות.

הלוח השני

נעבור ללוח השני. לא לרצוח? קל למדי. ברוך ה', רוב בני האדם אינם רוצחים וכל חברה אנושית מענישה בחומרה את מי שכן רוצח. אך מה לגבי ניאוף? החשק גובר, הפיתוי חונק, מים גנובים ימתקו - כל היצרים המוכרים היטב. יש אפילו חברות שבהן הניאוף מתקבל בהסכמה שבשתיקה אם לא כחלק מהסדר החברתי המקובל. אין ספק: לא לנאוף הרבה יותר קשה מאשר לא לרצוח.

הדיבר השמיני, "לא תגנוב", מציב בעיה קשה יותר ביישום ההסבר המוצע כאן. חז"ל קבעו שמדובר בגניבת נפשות ולא בגניבת רכוש, ולכאורה - כמה סוחרי עבדים כבר מסתובבים בינינו? אך דווקא בישראל של שנת תשס"ח, קל להבין עד כמה החטא הזה מפתה. כן, יש בינינו סוחרי עבדים וגונבי נפשות, המעסיקים עובדים זרים בתנאי עבדות ושוללים את חירותיהם הבסיסיות ביותר. וגם מי שמעלים עין ומוכן לקבל עובד זר בלי לשאול יותר מדי שאלות, שותף לגניבת נפשות זו.

עכשיו נבין כמה קשה להימנע מעבירה זו. האם כולנו שואלים את עצמנו מהיכן מגיע אותו פועל המשפץ את ביתנו? האם אנו מודיעים שאיננו מוכנים להעסיק עובדים המצויים כאן בכפייה ובניגוד לחוק, או שאנו עוצמים את עינינו ואוטמים את אוזנינו, רק כדי לחסוך כמה שקלים?

האיסור על שבועת שווא קשה עוד יותר. "זה רק דיבור", נוטים אנשים רבים לומר על עבירות הקשורות בלשון. ואכן, חז"ל קבעו ש"דיבור אין בו מעשה" ולכן אין עליו ענישה בבית הדין או בהבאת קורבן. אך בעצם זהו ביטוי לחומרת העבירה: לחוטא בדיבור יש עסק עם הקדוש ברוך הוא עצמו, לא עם השופט בבית הדין או עם הכהן בבית המקדש.

די אם נראה כמה שקרים נשמעים מדי יום במשטרה, ברשויות החוק ובבתי המשפט, כדי להבין עד כמה קשה להתחמק מאיסור זה. כאשר אדם במצוקה - הוא נוטה באופן טבעי לעגל פינות, לומר חצי אמת ואף לשקר במצח נחושה על-מנת להציל את עצמו. זה כמעט אוטומטי, ולכן קשה כל כך להימנע מזה.

ולבסוף: "לא תחמוד". כאן דורשת מאיתנו התורה את הדרגה הגבוהה ביותר: לטהר אפילו את מחשבותינו. לסלק ממוחנו מחשבת איסור, לשמוח בחלקנו ולא לרצות את שיש לאחר. ברור, שזוהי המצוה הקשה ביותר.

עשרת הדברות, לפיכך, אינם רק עקרונות יסוד הנעלים מעל כל מגבלה של זמן, מקום ואדם. עשרת הדברות הם גם סולם ערכים, המתחיל במצוה נפשית קלה ומובנת - אמונה בה' - ומסתיים במצוה נפשית קשה ביותר, של קידוש המחשבה וההרהור.