מנהיגות בתחתית עליבותה

אחרי האירועים הדרמטיים של קרח ועדתו, ששיאם בבליעתם באדמה שפתחה את פיה, מתרחש אחד האירועים המזעזעים ביותר בתורה - אך הוא נמצא כאילו בצל אלו שקדמו לו. נדמה שרק מעטים שמים לב לכך שבפרשתנו, פרשת "קרח", מופיעה הפעם הראשונה בתורה בה הקדוש ברוך הוא מתחיל להשמיד את עם ישראל.

כדי להבין מה ומדוע התרחש, כדאי לחזור לשתי הפרשות הקודמות, "בהעלותך" ו"שלח", ולשים לב לאבחנה לשונית מדויקת מאוד המופיעה בהן בפרט ובתורה בכלל. התורה אינה עוסקת במשחקי מילים ואינה מחפשת גיוון ספרותי, ולכן חשוב לראות בדיוק מה היא אומרת והיכן.

ובכן, ניתן להראות שמאז יציאת מצרים, יש בתורה שלושה ביטויים המופיעים לחילופין: בני ישראל, העם, (ה)עדה. כאשר מופיעים לפחות שניים מהם זה לצד זה, יש לראות בהם תיאור של שכבות שונות בתוך העם כולו. "העם" - זהו ההמון. "בני ישראל" - אלו המנהיגים בשכבות הביניים. "העדה" - אלו המנהיגים ברמה הגבוהה ביותר שמתחת למשה ואהרון.

כאמור, ניתן להראות אבחנה זו לאורך עשרות פרשות, אך אנו נתמקד בשלוש - של השבועיים הקודמים ושל השבוע הנוכחי. בפרשות אלו ניתן להבחין בצורה ברורה בהתדרדרות של ההנהגה, המגיעה בפרשתנו לתחתית עליבותה, ובכך מאיימת על עצם קיומו של העם כולו.

מתאוות האכילה לחטא המרגלים

בפרשת "בהעלותך" (במדבר י"א) מתוארים האירועים שהתרחשו בתבערה ובקברות התאווה, על-רקע דרישת העם למזון נוסף. בתבערה היו אלו "העם" אשר התאוננו - ההמון. לאחר מכן מסופר ש"האספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" - מילה ברורה שאינה ברורה להסבר. ובהמשך הפסוק: "וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר". זוהי תחילת ההתדרדרות. במקום להנהיג את העם, המנהיגים נגררים אחריו. הם מחפשים רייטינג ומגיעים למסקנה, שישיגו אותו אם יצטרפו לתלונות ולא אם ישקיטו אותן.

אין פלא, אפוא, ש"העם בוכה למשפחותיו" - אם המנהיגים בוכים, קל וחומר שההמונים יעשו זאת. תשובת ה' היא מינוי שבעים הזקנים, המצטרפים אל משה בהנהגה. ואילו ההמון, המפגין בולמוס אכילה בלתי נשלט כאשר ה' מביא שלווים למחנה, נענש בחומרה: "ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד" - והכל משום שהמנהיגים לא השכילו למלא את תפקידם.

בפרשת המרגלים תפקידם הטראגי של המנהיגים בולט עוד יותר. כאשר המרגלים חוזרים, הם נכנסים אל משה והעדה כדי לדווח - וכפי שאמרנו, מדובר בשכבה הבכירה ביותר. המונים מתגודדים מסביב לאוהל ושומעים את דברי ההסתה של המרגלים. צעקות מתחילות מבחוץ. איך אנחנו יודעים זאת? מכך שנאמר "ויהס כָּלב את העם אל משה" - ומכאן שההמון רעש ורגש.

אך כָּלב נכשל בנסיון ההרגעה שלו. "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" - שוב המנהיגים הם המובילים את הקו החוטא והתבוסתני, והפעם מדובר באליטה שבאליטה. ומובן שכאשר אנשי העדה מתחילים לצעוק ולתקוף את משה, העם מגיב בבכי היסטרי.

ומה עושים "בני ישראל" - מנהיגי הביניים, אלו שבין העדה לבין העם? "וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל" - שוב גוברת אצלם תאוות הרייטינג על פני האחריות הנובעת מתפקידם. העם בוכה? אז הם מתלוננים. והתוצאה המיידית, באותו פסוק: "ויאמרו אליהם [למשה ולאהרון] כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו". אנשי הצמרת, שממילא היו הראשונים במעל, מקצינים עוד יותר את עמדתם, מבקשים את נפשם למות ואף קובעים: "נִתנה ראש ונשובה מצרימה". ככל שהמנהיג בכיר יותר - חולשתו רבה יותר.

אין זה הסוף. יהושע וכָלב ממשיכים בנסיונות נואשים לשכנע את העדה שניתן לכבוש את הארץ. והתגובה? "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים". המנהיגים הללו לא רק שמועלים בתפקידם. הם גם מוכנים לרצוח את מי שמעז לחשוב ולומר אחרת.

אין פלא, איפוא, שבנקודה זו אומר ה' שברצונו להשמיד את העם כולו. אם זו המנהיגות - אין תקווה לעם. מי יעלה בראשם לארץ ישראל? מי יוביל אותם למלחמה? מי יתמודד מול קשיי הקרבות? מנהיגים תבוסתנים שכל מעייניהם לעוד קצת בשר? מנהיגים המעדיפים את עבדות מצרים? ואיזו תקווה יש שהעם ישפר את מעשיו אם אלו הם מנהיגיו? משה מצליח בקושי רב להעביר את רוע הגזירה, ובמקום השמדה מיידית קובע הקדוש ברוך הוא שהדור הזה ימות במדבר. אי אפשר להכניס לארץ אנשים כאלו.

התקוממות של אליטות

מכאן אנו מגיעים למעשה קרח. זוהי התקוממות של אליטות: בני לוי שנבחרו לעבודת ה', בני ראובן בכור השבטים, ועוד 250 איש שהם "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". לא ניכנס לפירוט התארים הללו, אך ברור שהם מדברים בעד עצמם. כל אלו דורשים, בצורה הברורה ביותר, יותר כבוד וסמכויות לעצמם. מובן שכמקובל הם עוטפים זאת באידיאולוגיה - כל העדה קדושים, משה ואהרון מתנשאים, הם נכשלו והביאו אותנו למדבר - אך המניעים האישיים שקופים לחלוטין.

מה עושים יתר יתר אנשי העם? כלום. אין מילה וחצי מילה. הרמב"ן מעיר בפתיחת פרשתנו, שהעם לכל הפחות סיפק אווירה אוהדת למרד של קרח, במיוחד כאשר התברר שהכניסה לארץ ישראל תהיה נחלת דור הבנים. לכן, השתיקה של עוד 600 אלף איש ועוד מאות מנהיגים רועמת במיוחד.

בעצם, יש קבוצה אחת שלא עומדת מן הצד: העדה. אלו שהיו החוטאים הראשונים והמסיתים בחטא המרגלים, אלו שהיו הגורם המרכזי להתססת העם שבעקבותיה באה העונש הקשה - הם מתייצבים לימין קרח. "ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אוהל מועד". לאחר שבגדו במשה, לאחר שהמרו את פי ה' - אין פלא שקל למשוך אותם לשפל עמוק עוד יותר.

בשלב זה, ה' מוכן עדיין לסלוח להם. הוא אומנם אומר למשה ולאהרון "הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע", אך השניים מצליחים שוב להעביר את רוע הגזירה. כאשר קרח ועדתו נבלעים באדמה ו-250 הנשיאים נאכלים באש, העדה ניצלת. אך האם היא למדה את הלקח?

"וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרון לאמר: אתם המיתם את עם ה'". זוהי אולי העלילה הנוראה ביותר המופיעה בתורה. הרי אנשי העדה היו שם. הם שמעו את דברי המרידה של קרח ואת ניסיונותיו של משה לפייסו. הם ראו את המבחן שהציע משה לראות במי יבחר ה' - מבחן הקטורת - וראו כיצד המורדים אינם נרתעים ממנו. הם ראו במו עיניהם את נס פתיחת הארץ. והם מאשימים את משה ואהרון ברצח!

על כך הקדוש ברוך הוא כבר אינו מוכן לעבור לסדר היום. יש ומנהיגים נכשלים מתוך חולשה, מתוך כניעה לדעת הקהל, מתוך אי ידיעת העובדות לאשורן. אך כאן - אי אפשר לומר שוב דבר בזכותם. הם משקרים במצח נחושה, הם מאשימים את מי שהתגונן במקום את התוקפן, הם מוכנים לעשות הכל על-מנת למצוא חן בעיני ההמונים.

ה' מתחיל במגיפה. הוא כלל אינו נותן למשה ואהרון הזדמנות להתפלל שוב. כל מה שנותר למשה לעשות, הוא לצוות על אהרון לנקוט בפעולה הדרסטית ביותר: להוציא קטורת מן המשכן ולהריץ אותה אל תוך העדה כדי לכפר עליה. אותה עבודה שהכהן הגדול עושה ביום הכיפורים בקודש הקדשים - היא זו שתיעשה כעת. זהו סיכון עצום למשה ואהרון, כי המעשה עלול להביא עליהם את מותם שלהם.

אבל אהרון אינו מהסס. הוא נוטל את 85 שנותיו ומתחיל לרוץ בין המנהיגים הנופלים מתים. אך האם איחר? "וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם" - העדה כבר מתה כולה, כעת העם מתחיל למות. מנהיגות שכזו מחסלת את העם כולו. במקום להגן עליו, היא ממיתה אותו. אם בארזים נפלה שלהבת - מה יגידו אזובי הקיר?

מי שבאמת מציל את העם, הם אותם שני מנהיגים מושמצים, משה ואהרון. הקטרת הקטורת - כאמור, מעשה בסיכון עצמי רב - מצליחה. אהרון מכפר על העם והמגיפה נעצרת. זוהי מנהיגות אמיתית, מנהיגות עילאית: זו ששמה בראש מעייניה את טובת העם ורווחתו, גם על חשבון טובתה שלה.