אמרו כן! - להגנה עצמית

חוק שי דרומי אושר בכנסת ע"י 44 ח"כים ושני שרים, ברוב מכובד, הרבה מעבר לחוקים חשובים לא פחות להתנהלות החיים התקינים בחברה מודרנית.

כמובן, שהיו גם מספר מתנגדים הן בכנסת ובציבור כמו ח"כ גלאון ממרץ וח"כ טלאב א-סנע מהמגזר הבדואי - שטענו במרץ שהחוק מתיר את דמם וגופם של הפורצים מעבר לנדרש, ולמעשה מהווה אישור להוצאה להורג ללא משפט.

הטענות הללו נשמעות לכאורה מאיימות ומציגות את בעלי הנכס, בעלי הרכוש והחוות החקלאיות המנסות להתקיים בכבוד, כקבוצה של צמאי דם וקלי הדק - שלא יהססו מעתה ואילך לירות בפורצים/גנבים - כדי לפגוע, להרוג ולא רק לגרש כדי לשמור על רכושם.

הטוענים כך - ויש הרבה כאלה, כפי שציינתי, בכנסת ובציבור, לא מבינים כי החוק החדש לא שונה במהות ובפועל הרבה מעבר למה שהיה בחוק הפלילי עד כה - פרט לעובדה החשובה - כי העביר והטיל על הפורצים/גנבים נטל כבד יותר מבעבר. לאמר: היזהרו כשאתם מחליטים להיכנס לבתים, חצרות, חווה חקלאית כדי לגנוב, לפגוע ברכוש ובדרך גם בחיי אדם, מתוך פחד, מתוך בהלה או מתוך לקיחת סיכון מחושב.

המתנגדים לא מבינים כנראה, שהזכות להגנה עצמית, הזכות להגן על ביתך, רכושך, חיי משפחתך וקרוביך - היא זכות קונסטיטוציונית, מושרשת בתולדות החברה בעולם ובישראל מימים ימימה - והייתה קיימת בחוקים הקדומים ביותר כמפורט בהיסטוריה.
החוק העביר בתיקונים שלו את העדיפות, מהפורצים/גנבים לידי בעלי הרכוש, כאשר לפני התיקון - בעלי הנכס פחדו להגן על עצמם, להשתמש בנשק קר וחם גם כשחייהם היו בסכנה בשל הפחד מהעמדה לדין פלילי, כמו שקרה לשי דרומי, שהגן על רכושו ומצא עצמו בבית משפט וצפוי לעונש כבד על שימוש בנשק ופגיעה באדם שגרמה למותו.

האבסורד שבסיטואציה זו, הוא שהביא ליוזמת החקיקה ולתיקון החוק הקרוי על שמו. העובדות בקצרה היו אלה: שי דרומי, בעל חווה חקלאית בדרום, סבל שנים, כמו יתר בעלי החוות ותושבי הנגב בערים, במושבים ובכפרים מגניבות חקלאיות מכל הסוגים, החל מבעלי חיים ועד יבולים וציוד חקלאי מכני, מכוניות, ודברי ערך אחרים. לחווה של שי דרומי נגרמו נזקים כבדים וסמוך לאירוע הירי - היו ניסיונות לפריצה לחווה, כלבי השמירה הורעלו ומאחר והחווה מבודדת ואין סביבה ישובים, מצבה היה קשה, מאוים ומפחיד.

שי דרומי היה ערני ומתוח וכאשר הבחין בדמויות חשודות בתוך החווה בלילה לא מואר וחשש שיפגעו בו במהלך הגניבה, פתח באש ואחד הפורצים נפגע ומת מפצעיו. במעשיו אלה פעל כדין, בהתאם לחוק ומימש את זכותו להגנה עצמית והגנה על רכושו. התיקונים בחוק באו לחזק את הנקודות החלשות, הלא ברורות שהיו בחוק הקודם, שניתן היה לפרשו גם לטובת הגנבים - במקום לטובת בעל הרכוש.

אבל שלא תהיה אי הבנה - גם בחוק הישן וגם בתיקון החדש - התנאים המגבילים את השימוש בנשק הם רבים, קפדניים, ברורים ולא בקלות ניתן ללחץ על ההדק, גם אם הפורץ/גנב נמצא מול עיניך.

החוק מכיל שישה תנאים מצטברים - שרק מי שימלא אותם, יזכה לפטור מאחריות פלילית.

בראש וראשונה - התנאי החשוב והעיקרי הוא שמותר להפעיל כוח, רק כדי להבריח פורץ/גנב מהבית מהנכס ומהחדרים, רק לאחר ששוכנע הבעלים שכוונת האדם הלא קרוא היא פלילית. כך גם לגבי יתר הסעיפים, שלא פועלים אוטומטית לטובת הבעלים או היורה, אלא יש צורך בהוכחות, עובדות ומעשים בשטח.

הזכות להגנה עצמית, היא זכות מושרשת ועמוקה בהיסטוריה המשפטית של כל העמים. במדינות רבות בעולם, עוצמתה ומקומה, בראש זכויות היסוד של האזרח והפרט - הזכאי מעצם טבעו להגנה של השלטון ובמקביל זכאי ורשאי להגן על עצמו, משפחתו, רכושו וביתו.

הפתגם העממי, "ביתו של אדם מבצרו", לא נולד על-רקע פולקלוריסטי בלבד, אלא על סמך מציאות בשטח חיי היום יום. בתקופות הקדומות, כאשר התנועה הייתה בעיקרה באמצעות סוסים והארצות היו נשלטות ע"י נסיכים, מושלים ובעלי אחוזות, שלטון החוק היה בידי הנסיכים למיניהם. בתקופות אלה, ההגנה על הבית והרכוש היה מהיסודות החשובים והעקרוניים והזכות להגנה עצמית הייתה רחבה ופרחה גם מעבר לנדרש.

אבל למרות שינויי העיתים, שינוי החברה והשלטון וביסוס השלטון המרכזי, במדינות מתפתחות ודמוקרטיות הזכות להגנה עצמית נשארה תקפה ופעילה אבל שוליה צומצמו, הוגבלו וסמכויותיה הוגדרו במפורש בחוקה ו/או בחוקים של מדינות שאין בהן קונסטיטוציה כתובה ובפסקי דין עקרוניים של בתי המשפט בסוגיה העקרונית הזו.

החוק בארץ מכיר בזכויות של התגוננות, שמירה על חיים, על משפחה ורכוש במסגרת "ההגנה" שהחוק מעניק ומפרט על מגבלותיו.

חוק העונשין התשל"ז-1977, מפרט את ההגנות הבאות:

א. הגנה עצמית (סע' 34י) - לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחיים, חירותו, גופו או ברכושו....
ב. הגנת הצורך (סע' 34יא) לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו חירותו, גופו או רכושו, או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה...
ג. כורח (סע' 34 יב).
ד. צידוק (סע' 34יג).
ה. חריגה מן הסביר (סע' 34ט"ז) - הוראות סעיפים 34י', 34יא, 34יב, לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה, כלומר: החוק הפלילי של ישראל - נותן הגנה רחבה לפרט, במידה ויעמוד בסכנה של פגיעה מוחשית ומיידית, בחירותו, גופו, רכושו או משפחתו, אך הנושא חייב להיבדק עפ"י עובדות המקרה היבשות - והמידתיות של הפעלת הכוח והשימוש בו.

הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון בנושאים אלה רבה למדי וגם ברורה וחדה. הפרשנות שניתנת לעובדות המקרה, יש בכוחה להכריע את המקרה בין זיכוי לבין הרשעה.

כב' השופטת ארבל מבית המשפט העליון, פירטה רק לאחרונה את תנאי הקבלה וההגנה של ההגנות שבחוק, בכך שתנאי מוקדם לתחילת ההגנות - הוא קיום סכנה מוחשית ולא סכנה מסתברת, רחוקה או צפויה בעתיד. האזרח שתקף או ירה - חייב להוכיח שלא הייתה לו דרך אחרת של פעולה, אחרת היה נמצא בסכנת חיים מיידית. כלומר: אם המצב מאפשר, יריות באוויר או איום אחר על הפורץ/גנב כדי להבריחו יש להשתמש בו, לפני שנוקטים בצעד הדרסטי של יריות ישירות. גם אז - רצוי לא לירות כדי להרוג, אלא פציעה בלבד כמו ירי ברגליים.

תנאי נוסף חיוני - שפעולת המנע או ההגנה תעמוד ביחס ראוי למעשה התקיפה או הגניבה, כלומר: יש מקרים שעל המתגונן לוותר ולסגת, אם הדבר אפשרי ואם המעשה לא יסכן את חייו, לפני השימוש הקיצוני והלא מידתי בירי או שימוש בכלי נשק קטלני אחר.

מגבלה נוספת חשובה ומכרעת מוטלת על המתגונן, והיא נטל הראייה המוטל עליו להוכיח שפעל במסגרת ההגנות שבחוק. לתחום זה, נכנס נושא "הספק הסביר", כאשר נטל הראייה על המתגונן או הנאשם. בספרו של השופט המחוזי לשעבר מיכה לינדנשטראוס (כיום מבקר המדינה) על הספק הסביר, מוקדש פרק שלם (יב) לנושא הנדון, תוך פירוט פסיקה ענפה של בית המשפט העליון. בסיכום אומר המחבר: המבחן שעל הנאשם לעמוד בו במשפט פלילי כאשר נטל הראייה עליו, הוא להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי העובדות שהוכחו נוטות יותר לטובת גרסתו מאשר נגדו.

כלומר: אם הצליח הנאשם לעורר ספק סביר והוכיח שגרסתו עולה לכדי אפשרות קרובה, ייצא ידי חובתו וכמובן ייצא זכאי (ראה לעניין זה את פסיקתו של השופט אגרנט בפרשת גרינוולד. עפ"י 232/55 - פד"י יב 2017), ופסקי הדין הנוספים המפורטים שם.

במקרה הספציפי של החוואי מהדרום שירה בפורצים/גנבים - התשתית העובדתית כפי שבאה לידי ביטוי בגרסתו של היורה תוך שילוב הממצאים בשטח, הם בעלי חשיבות מכרעת לקביעת גורל התיק.

ייאמר מיד, הנושא כולו הוא קשה מסובך והעובדות לרוב הן גבוליות ונעות על הקו האפור בין המותר והאסור. יש להדגיש ואסור לשכוח שהמקרים הרבים של גניבת רכוש בערים כמו פריצה לבתים, גניבת מכוניות ומתוך מכוניות, הפכה למכת מדינה, ללא מענה רציני ומרתיע. הגניבות החקלאיות הן מכה קשה בפני עצמה, הפוגעת כספית, אישית ונפשית בחקלאים, מסכנת את חייהם וגופם ומשבשת את סדרת חייהם. עלינו לזכור, שכבר היו מקרים רבים, בהם הפורצים/גנבים השתמשו באלימות, הן פיזית והן בנשק חם או קר, ובמקרים מסוימים, אפילו האירועים נגמרו בפגיעות פיזיות קשות ופציעות, יריות ואפילו מוות.

הגענו למצב אבסורדי, בו אזרחים שביתם נפרץ שמחים שלא היו בבית, וכך נמנע מהם עימות עם הפורצים או פגיעה פיזית. זהו מצב בו הביטחון הציבורי והאזרחי והאישי נמצא בשפל, ולא פלא שקמים אזרחים שלא מוכנים להיכנע ומשיבים מלחמה בהגנה על רכושם. בין הפורצים והגנבים בעלי עבר פלילי עשיר שזאת אומנותם ומקצועם, כמו גונבי ושודדי רכבים ובוזזי בתים, עלולה להתפתח נטייה לא לפחד מהחוק ומתגובת האזרחים, אם המשטרה, בתי המשפט וזרועות החוק, לא ירתיעו אם ע"י פעולות נגד ואם ע"י עונשים כבדים.

אז נכון שהמשטרה, בכוחותיה הנוכחיים ותקציבה הקצר לא תוכל לתת תגובה הולמת ביטחונית ומשטרתית, ולכן את "החור" הזה נאלצים האזרחים לסתום בעצמם, אם על-ידי משמר אזרחי או על-ידי חברת אבטחה פרטית. כשפורץ נכנס לתחום הפרט עליו לקחת את הסיכון שיפגע והאחריות כולה עליו.

בארה"ב נושא ההגנה על הרכוש והגוף, מפותח ביותר והסמכות לירות, לפצוע ולהרוג "פולשים" מקבל הגנה משפטית ותמיכה ציבורית רחבה. התגובות התקשורתיות והציבוריות לירי בפורצים בחווה בדרום, יצרו מצב אבסורדי לפיו במקום להפחיד, להרתיע ולגנות את הפורצים, מנסים להפחיד את החקלאים.

אם המשטרה לא מסוגלת לתת ביטחון לאזרחים, על האזרחים למלא את החלל ואם צריך יש לתקן את החוק - כפי שאכן נעשה בימים אלה. הטענה שהחוק בא כדי לפגוע בעיקר במגזר הבדואי בדרום או המגזר הערבי - היא מגוחכת. זהו חוק שבא להגן על רכושם, ביתם וחייהם של כל אזרחי המדינה וכך צריך לראותו ולהתייחס אליו.