מה קרה למורשת אנטבה?

יום השנה למבצע יונתן באנטבה, בדיוק לפני 32 שנים, הוא מועד מתאים לחשבון נפש לגבי התייחסותה של מדינת ישראל לטרור המחבלים למיניהם ולסחטנות שהם מפעילים נגדה, מכיוונים שונים ובדרכים שונות. חשבון הנפש מתבקש במיוחד לנוכח העסקות המתגבשות עם ארגוני הטרור בצפון ובדרום במטרה לשחרר חטופים, או גופותיהם, מידי שוביהם.

אז, ב-4 ביולי 1976, הגיעה מדינת ישראל הריבונית לשיא מרשים במלחמתה בטרור הערבי: ממשלת ישראל החליטה על פעולה צבאית נועזת, אלפי ק"מ מגבולות המדינה, במטרה לחלץ בני ערובה ללא כניעה לסחטנות ולטרור. מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יוני נתניהו שילם בחייו עבור המבצע המזהיר. ישראל סימנה אז לעולם כולו, הרבה לפני מלחמתו של בוש בטרור העולמי, כיצד יש להילחם בטרור המוסלמי, ואיך להימנע מלהיכנע לו, כי כל כניעה מדרבנת אותו לתביעות נוספות ולכיבושים נוספים. לא מיותר להזכיר שבאותם ימים הובילו את ישראל ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס בימיהם היפים, בימים שטרם הפילו את ישראל מאיגרא רמא של אנטבה לבירא עמיקתא של אוסלו, דבר שקרה בעת שחזרו להגה השלטון בשנות התשעים של המאה הקודמת.


מחירים ידועים מראש


לעומת זאת היום, כעבור שנות דור, זנחה מדינת ישראל את המדיניות שאין מדברים עם חוטפים. במשך שנים לא מעטות ומקרים לא מעטים, ישראל הרשמית הרגילה את אויביה שלא רק שמדברים עם האויב, אלא אף מקבלים את תכתיביו, לרבות "המחירים הידועים מראש" שבהם הוא נוקב, תמורת שלום או "שלום", תמורת הגולן, ותמורת חטופים, חיים ואף מתים.

השפל המדאיג במלחמתה של ישראל בטרור הערבי בא לידי ביטוי בכל היבט שניתן לבדוק: הכרה ישראלית בארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) כולה (!) כבן-שיח שווה מעמד, והכנסת צבאותיו ארצה; גירוש יהודים מבתיהם בארצם, תוך כניעה לסחטנות ולטרור, והקמת בסיס קרקעי למחבלים; שידור לאויב כי דרכו נכונה ומצליחה, ומקדמת אותו לעבר יעדו הסופי, הקו הכחול, קו החוף והסוף; גידור והתמגנות בעלויות אדירות, הממחישים נכונות לשבת ולספוג אש ובלבד ש"תהליך השלום" השקרי והאנטי-ציוני יימשך; נכונות לשלם כל מחיר תמורת גופות, שמשמעותה איתות למחבלים שניתן לרצוח שבויים וחטופים ועדיין לדרוש מחירים מופקעים; זלזול במערכת המשפט הישראלית ונכונות לשחרר רוצחים שפוטים (קונטאר, ברגותי ודומיהם), ועוד.

השפל המדאיג בהתנהגותה של ישראל בא לידי ביטוי גם בנכונות לשלם בקרקע ובביטחון ללא תמורה כלשהי, למעט לחיצת ידו של שליט דמשק, ניגוב אפשרי של חומוס בבירתו, או הבטחה מעורפלת שלו להינתק זמנית מ"ציר הרשע". ישראל עברה ממעמד של מדינה מובילה במאבק נגד הטרור למעמד של תומכת בו בפועל: אספקת קרקע, כספים, שריוניות, תשתית חשמל ותקשורת. נכונותה של ישראל הנוכחית להידבר עם סוריה, עם חיזבאללה, עם החמאס ועם רשות הטרור הפלשתינית - בשעה ש"העולם הנאור" מסתייג לפחות מסוריה ומהחמאס - מהווה בפועל הצטרפות ישראלית ל"ציר הרשע".

היבט נוסף של השפל שאליו הידרדרה ישראל, שפעם הכריזה ופעלה כמי שרק היא תגן על עצמה, הוא הפנייה של ישראל למצריים למנוע "הברחות" של אמצעי לחימה לרצועת עזה, או הקריאות הנשמעות מדי פעם על הצורך להכניס כוחות בינלאומיים לרצועת עזה, ואפילו ליהודה ולשומרון, כלומר להחזיר לארץ ישראל את משטר המנדט של המעצמות, 60 שנה אחרי סילוקו מן הארץ.

לשוב לציונות האמיתית

במשך 32 שנים הידרדרה ישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בכל הקשור להתייחסותה לערכים כמו ריבונות, ציונות, יהדות, דמוקרטיה, זכויות האדם, מלחמה בטרור. חשבון הנפש ביום זה שלילי ביותר מבחינתה של ישראל, ומחייב שינוי ושיבה אל הציונות האמיתית. אין עוד דוגמא בהיסטוריה לממשלה שהפעילה את צבאה כדי לגרש את בני עמה מארצם, ושזוממת לחזור על פשע ואיוולת אלה. אין עוד דוגמא בהיסטוריה לממשלה הדואגת לצורכי אויביה, בשעה שאלה מפגיזים את עריה והופכים את אזרחיה לפליטים. אין עוד דוגמא בהיסטוריה לממשלה המאפשרת לאויביה הפוגה לצורך התאוששות והתחמשות, במקום להכריעם.

יום השנה למבצע אנטבה חל - באופן מקרי לחלוטין - בדיוק ביום העצמאות האמריקני. שרי ישראל שוב כרכרו, פיזזו והרעיפו מליצות חלולות במסיבה חגיגית בביתו של השגריר האמריקני. אז הייתה סיבה לשמחה ולגאווה. היום הם נראים כמו אותם מנותקים שרקדו על סיפונה של ה"טיטאניק", בלי להרגיש שגם ספינתם-ספינתנו שוקעת ומתרחקת מעצמאות. חשבון הנפש מחייב הסקת מסקנות ויצירת תקווה ציונית מחודשת ואמיתית. התשובה לשלום עכשיו היא ציונות עכשיו. התשובה לייאוש היא התקווה.