בימים 13 ו-14 ביוני התקיימה בפריז ועידת איחוד מדינות המזרח התיכון - פורום חדש לשיתוף פעולה אזרחי אותו מבקש הנשיא סרקוזי למסד. לוועידה הוזמנו מעל 40 ראשי מדינות ושרי החוץ שלהם. עם זאת, דומה כי ה"כוכב הזוהר" ביותר, כפי שהגדיר זאת העיתון הסורי תשרין, היה הנשיא אסד. עשרות ראיונות לאמצעי התקשורת ופגישה אישית עם נשיא צרפת הפכו את בשאר אסד, במידה רבה, ל"מסמר המסיבה". לכאורה, הסוגיה המדינית-דיפלומטית ברורה: מבלי ששינתה דבר במדיניותה, התקבלה סוריה בזרועות פתוחות בחזרה לחיקם החם של האירופאים. העברות הנשק לחיזבאללה נמשכות, מיפקדות ארגוני הטרור הפלשתינים עדיין שוכנות בדמשק, טרוריסטים חוצים את הגבול הסורי לעירק, מעורבותה של דמשק בזירה הלבנונית נמשכת, והקשרים בין סוריה לבין אירן חמים כתמיד. ולמרות זאת, לאחר מספר שנים של בידוד בינלאומי חוזרת סוריה למעמד של שחקן לגיטימי בזירה הבינלאומית.

מעבר לנקודה זו מספקת וועידת פריז הזדמנות נוחה להצביע על עוד מספר סוגיות עקרוניות. הסוגיה הראשונה נוגעת לתהליך השלום בין ישראל לבין סוריה. לפני כשנתיים, בסוף שנת 2006 בעקבות דוח ג'יימס בייקר בנוגע למדיניות ארה"ב במזרח התיכון, פתח אסד במה שכונה בזמנו "מתקפת השלום". זו כללה שורת התבטאויות בדבר נכונותה של סוריה לחדש את המגעים אם ישראל ולחתום עמה על הסכם שלום. ישראל וארצות הברית דחו בתוקף את חיזורי הסורים. עתה דומה, כי ישראל היא זו שמחזרת אחר סוריה. ראש הממשלה הישראלי אף הצהיר כי הוא "מעוניין בשיחות ישירות עם סוריה". לעומת זאת, בשאר אסד הצהיר, כי "אינו צופה משא-ומתן ישיר בחצי שנה הקרובה" ואף נמנע מלחיצת יד עם אולמרט. מצב עניינים זה מעיד אולי על מצבו של ראש הממשלה אולמרט ועל מצבה של ארצות הברית באזור. חידוש השיחות הישירות עם הסורים עשוי להוות הישג נאה עבור ראש ממשלת ישראל לאור מצבו הקשה מבית. מבחינת ארצות הברית, השתיקה הרועמת בה מתקבלים האירועים האחרונים מעידים על מעמדה האזורי הרעוע ועל כישלון מדיניותה, לפחות לעת עתה, כלפי סוריה.

סוגיה עקרונית נוספת אשר עלתה באופן ברור מהתבטאויותיו של אסד ודובריו במהלך הוועידה, נגעה לסדר העדיפויות הסורי. לאורך השנים עיקר תשומת הלב בכל סבב של משא-ומתן בין ישראל לבין סוריה, היה נתון בראש ובראשונה להיבט הטריטוריאלי, קרי, נסיגה ישראלית מרמת הגולן והנושאים השונים הקשורים במהלך זה. עתה הולך ומתברר כי לפחות מבחינת הסורים, קיימות סוגיות נוספות אשר אינן נופלות בחשיבותן מסוגיית הגולן. מתברר יותר ויותר כי בראש סדר העדיפויות הסורי עומדת סוגית חידוש היחסים עם ארצות הברית וחשוב מכך, הפיכתה של סוריה לבת ברית לגיטימית. עבור אסד, תוכן המגעים אינו הדבר העיקרי היחיד. דבר לא פחות חשוב במשא-ומתן, כפי שהסביר, הינו "מי פורש עליו את חסותו". כלומר, הסכם שלום עם ישראל לא רק כאמצעי להשבת רמת הגולן, אלא בראש ובראשונה כאמצעי לזכות בחסדי האמריקנים. כך, הפכה מעורבותה של ארצות הברית בתהליך תנאי להתקדמות בו או בלשונו של הנשיא הסורי: "סוריה וישראל לא יקיימו שיחות שלום ישירות כל עוד ג'ורג' בוש מכהן כנשיא ארצות הברית". מהי, אם כן, תכלית המגעים העקיפים המתנהלים מאז חודש מאי בין שני הצדדים? לפחות בראייה סורית, מטרתם להכשיר הקרקע, כלומר להתקדם בתהליך עד להופעתו של נשיא אמריקני חדש אשר יוכל מבחינתם "לספק את הסחורה". נשיא אמריקני חדש יושבע לתפקידו בינואר 2009. עד אז נראה כי המתכונת הנוכחית בה מתקיים תהליך השלום עם ישראל מספקת בהחלט את המשטר הסורי, שכן זו מניבה הישגים מדיניים במחיר סמלי.

סוגיה חשובה נוספת אשר קשורה לנוכחות הסורית בוועידה בפריז קשורה למעמדה של סוריה בלבנון. בדצמבר 2007 על-רקע המשבר סביב בחירת נשיא חדש ללבנון, ניתקה צרפת את יחסיה הדיפלומטיים עם סוריה. סרקוזי, נשיא צרפת טען כי סוריה לא עושה די לפתרון המשבר. במאי 2008 בעקבות הסכם דוחא, נבחר נשיא חדש, מישל סלימאן ולפני מספר ימים גם הורכבה ממשלת אחדות חדשה. פתרון המשבר סלל את דרכו של אסד לפגישה אישית עם סרקוזי בארמון האליזה ולחידוש היחסים בין שתי המדינות. נראה כי מבחינת צרפת בפרט והאירופים בכלל מהות ההסכם, הדרך בה הושג ומשמעויותיו חשובים פחות מעצם קיומו של הסכם. כזכור, הסכם דוחא נחתם לאחר מספר ימי קרבות אלימים בהם תקפו לוחמי חיזבאללה בהצלחה רבה את מעוזי הגורמים הפרו-מערביים בבירות ובמקומות אחרים ברחבי לבנון. בהסכם התקבלו למעשה רוב דרישות האופוזיציה בראשות חיזבאללה ושותפה, מישל עאוון הנוצרי. בכך נחלש המחנה הפרו-מערבי והתחזק המחנה הפרו-סורי. בהתאם גבר גם כוחה של סוריה בלבנון. מבחינה זו מהווה הזמנת אסד לצרפת וקבלתו מחדש כשותף לגיטימי בזירה הבינלאומית מעין גושפנקא מצד מדינות אירופה למדיניותה של דמשק בלבנון.

מבחינה פנים-סורית מקבל ביקורו המוצלח של אסד פרשנות היסטורית מורחבת. דמשק מבקשת לראות במצב העניינים הנוכחי הוכחה לשיקום מעמדה כגורם דומיננטי בעולם הערבי ובאזור בכלל. ממדינה מבודדת ושולית חוזרת סוריה, לדעתה, למעמדה הראוי או בלשונו של אסד "חלק בלתי נפרד מכל פיתרון לבעיות המזרח התיכון". בכך מבקשים הסורים לראות לא רק הישג מדיני אלא "הישג היסטורי" כדברי העיתון תשרין. הישג אשר משיב לסוריה את מעמדה כמעוז "העמידה האיתנה". בהתאם, יכול עתה שר ההסברה הסורי להצהיר כי מדינתו פועלת עתה "לאחות את הקרע בעולם הערבי, להגביר את הסולידריות ולאחד את השורות". כך בראיית הסורים, אסד ביקר בצרפת לא רק כנשיא הסורי אלא, כפי שמציג זאת אחד מדובריו, כ"נשיא ועידת הפסגה הערבית וכנציג סוריה בירת התרבות הערבית".

לבסוף, מבחינת האיחוד האירופי ומדינות המערב בכלל, עשויה הפרשנות הניתנת לביקורו של אסד להיות מדאיגה ובעלת השלכות רחבות יותר, כולל על הסוגיה האירנית. בראיית הסורים הצלחתם המדינית נובעת בראש ובראשונה מיכולתם לדבוק בעמדתם. כפי שמציג זאת שר ההסברה הסורי: "לא נסוגנו מהאסטרטגיה שלנו ומתפיסותינו למרות מה שקרה באזור ובעולם". יהיה מי שיחשוב שמה שישים לסוריה ישים גם לשאר מדינות האזור. המסר המערב אירופי בהקשר זה הוא בהחלט בעייתי.