אני חותר משמע אני קיאק

בואו נודה על האמת, בין אם אנחנו סטודנטים שמפרנסים את עצמם בין הבחינות, ובין אם אנחנו פשוט חלק ממרדף הקיום היום-יומי, הקיץ לא מאפשר לנו בדרך-כלל לפנות יותר מכמה ימים של התרעננות, שמתחילים באחרי צהריים של יום חמישי מבטיח ומסתיימים במוצאי שבת בפקק בדרך הביתה.

איך לנצל את שלושת רגעי החופש הקצרים האלה היא סוגיה קריטית. בחום הקיצי עדיף לנו להקיף את עצמנו בשלושה דברים: אוכל, מים, וחברים. או במילים אחרות: צאו עם חבריכם למקום רטוב מאוד, ותעשו שם על האש. זה מתכון עתיק שעובר מדור לדור בארץ ישראל, החל מאליהו שירד עם נביאי הבעל לעשות על האש בקישון, דרך תנועות הנוער שהוציאו אותנו באופן מסורתי לטיולי מים מתישים שהסתיימו במדורות, ועד לימינו.

אם כבר מים, למה להסתפק בהליכה בשקפקפים, שתמיד אחד מהם מוצא את עצמו נסחף במורד הזרם, או בנעלי ספורט רטובות - שמשמיעות צליל סחיטה ספוגי אחרי כל צעד מחוץ למים? למה לא לקפוץ ראש לתוך סירת גומי שנושאת את השם האסקימוסי "קיאק", ולחתור - להיסחף במים המוצלים שעה-שעתיים? אומנם אין קשר בין הכותרת "קיאקים" לבין הפעילות שנהר הירדן העצל שלנו מציע, כך שמי שמחפש אשדות נהר שוצפים, פיתולים מאתגרים או שיט במהירות מזרימת אדרנלין - שיסע לחתור בניו-זילנד. אבל בשביל החופש הקצר והלח שלנו, הנהר המקומי הוא בול מה שצריך.