בפתיחת החוברת "מציבים גבול לסכסוך" מטעם פרופ' יולי תמיר נאמר: "מדינת ישראל הכירה בכך שיכולתה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית תלויה בנכונות לחלק את ארץ ישראל בין שני העמים היושבים בה". עד כאן, דברים שגם הח"מ והרוב המכריע של תושבי הארץ יכולים להסכים להם, ובלבד שיוסכם מהי אותה א"י שבה מדובר.
כל עוד הכוונה לא"י המערבית בלבד, 22% מא"י השלמה/המנדטורית, מדובר בהצעה אבסורדית ובלתי מציאותית, ולפיכך גם כזו שאינה מציבה גבול לסכסוך. לעומת זאת, התייחסות לא"י השלמה/המנדטורית כמסגרת טריטוריאלית לחלוקה נדיבה היא מציאותית יותר, וקרוב לוודאי שבטווח הארוך אף תתממש.
בהמשך מנסה תמיר להוביל לקו הגבול המומלץ על-ידה, תוך התייחסות לשיקולים שונים, שראוי לדון בהם ולהפריכם. השיקול המרכזי הוא הדמוגרפי, "שרטוט קו גבול שיגן על הרוב היהודי", אבל מיד אח"כ "שיכיל את המספר הגבוה ביותר של ישראלים".
ההבחנה בין יהודים לישראלים אינה תמימה: היא מכוונת לטרנספר (פינוי בלשונה) של יהודים רבים מיש"ע כדי לאפשר מדינה ערבית ללא יהודים, אבל אינה מעלה את האפשרות - המתבקשת דווקא מנקודת ראותה - של גירוש ערבים רבים מישראל הקטנה, כדי ליצור במקביל מדינה יהודית ללא ערבים. להיפך, היא אפילו מציעה "איחוד משפחות מוגבל מאד של כמה עשרות אלפי פלשתינאים".
שיקול אחר הוא ההתנגדות לזכות השיבה. הכותבת מציינת שבא"י המערבית חיים כ-10 מיליון אנשים, ומכאן משתמע שאין הארץ יכולה לשאתם, ולפיכך יש לחלקה. מצד אחד אנו מאוימים ברוב ערבי ממערב לירדן תוך שנים ספורות, ומצד שני דוגלת תמיר ב"זכות שיבה" לערבים למדינה שהיא מציעה להם. דווקא מי שמזהיר בצדק מרוב ערבי חייב לשלול "זכות" זו לכל א"י המערבית, ולא רק לישראל הקטנה. אבל תמיר, בתמימות או בזדון, קובעת ש"לישראל יש אינטרס שלמדינה הפלשתינאית העתידית יהיה מרחב טריטוריאלי שיאפשר לה להכיל את הדורות הבאים ...".
פתרון כזה לבעיית הפליטים אינו אפשרי ממערב לירדן, אלא ממזרח לו, וכן בסיני ובארצות אחרות. לעומת זאת, דווקא המדינה היהודית זקוקה למרחב טריטוריאלי שיאפשר לה להכיל את הדורות הבאים.
בהמשך מובא השיקול של אורך הגבול ("ככל שקו הגבול קצר קל יותר להגן עליו") וחשיבות הרחבת המותניים הצרים של ישראל. דברים נכוחים. ואמנם, קו הגבול הקצר ביותר הוא קו הירדן, המאפשר חלוקת א"י השלמה באמת ל-2 מדינות, 2 עמים, 2 גדות. קו זה קצר יותר מהקו הירוק/האדום/הכחול/הזהוב של תמיר, קל יותר להגנה ומרחיב את המותניים של המדינה.
בעניין המקומות הקדושים ליהדות מציעה תמיר, בתמימות חסרת גבולות, ש"הנגישות תובטח בתיאום עם המדינה הפלשתינאית". הרי אפילו תחת שלטון ישראל אין נגישות ליהודים להר הבית!
"קו הזהב" המומלץ ע"י תמיר מוכתב ע"י שיקולים דמוגרפיים שמשמעותם טרנספר של יהודים בלבד, אבל לא של ערבים, כדי להבטיח - מבחינתה - רצף טריטוריאלי ל-2 העמים; בהצגת "הקו האידיאלי" הוסתר הצפי של התנגדות יהודים לעקירתם, נימוק ששימש אותה לפסילת החלופות האחרות; חלוקת ירושלים רק משתמעת מהצגת הקו, מן הסתם כדי להטעות את הקורא; עיר כאריאל מיועדת לפינוי:
האם ביקרה תמיר באריאל, או האם היתה מעלה בדעתה לעקור את יושבי העיר אום-אל-פחם מבתיהם, או אפילו להעבירם על בתיהם ואדמתם למדינה הערבית שהיא מציעה?; מסירת 5% מישראל הקטנה לאויב, כולל יצירת פרוזדור עזה-חברון שיבטל את הרצף הטריטוריאלי של ישראל, מוזכרים בחוברת כמעט בגנבה. אפילו שיווק הוגן של רעיון אבסורדי אין בחוברת.
לפיכך, מן הראוי לחשוב על פתרון נועז, המתבסס על אוטונומיה שאינה קשורה ב"קו ירוק" בלתי אפשרי: אוטונומיה מוניציפלית לכל הערים הערביות בכל א"י המערבית, לא רק מעבר ל"קו הירוק". תושביהן ינהלו את ענייניהם המקומיים, ללא ריבונות וללא רצף טריטוריאלי.
הריבונות על כל א"י המערבית תהיה של מדינת ישראל, וכל התחומים שאינם מוניציפליים יהיו באחריות ממשלת ישראל. כאשר תתחולל דמוקרטיזציה בא"י המזרחית, והרוב הפלשתינאי ישלוט ברבת-עמון יתאפשר מימוש הזכויות האזרחיות של הערבים תושבי א"י המערבית ע"י הזכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט שם.
למרות הקשיים הצפויים ביישום אוטונומיה ללא קו ירוק, גלומים בתוכנית יתרונות חשובים. התוכנית מאפשרת קיום מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית בגבולות בני הגנה בכל א"י המערבית. אין היא כרוכה בטרנספר של יהודים או של ערבים.
כמו כן היא מאפשרת מתן זכויות אזרח לערביי א"י המערבית, ללא הסכנה של הקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, שהיא התוצאה הבלתי נמנעת של כל התוכניות שהוצעו עד עתה, ומרשם למלחמה מתמדת.
___________
- ד"ר רון בריימן: יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי;
