בשולי המיתון מתפתחת לה במקומותינו תנועת מחאה חדשה (ישנה?) אשר ניתן לכנותה בשלוש מלים - המחאה נגד ההמחאה. אנשים מקווים שהם לא יוזמנו לשמחות (כן יירבו...) אשר הגעה אליהן כרוכה בתשלום של מאות שקלים. נעים לקבל מתנה והאמת היא שגם די נעים להעניקה אבל אנשים לא מסוגלים וגם לא מעוניינים למשכן את ביתם בעבור כרע עוף או אומצה.
יש "שמחות"- חלקן עם מרכאות וחלקן בלעדיהן - שאי-אפשר לא להגיע אליהן, כי ההיעדרות המורגשת, הרועמת, הנוכחת כל-כך באינותה, תהיה הסיבה לה מוצדקת ככל שתהיה, תפתח חשבון דמים (תרתי משמע) עם המזמינים. לא נעים.
הציפייה (אשר נכון יותר לכנותה "אומדן משוער של הכנסות צפויות") לכך שסכום המתנות שמקבלים חתני השמחה וכלותיה- יחיד או זוג - יכסו את "עלות המנה", הופכת במקומות מסוימים תובענית וכמעט כפייתית: אוי לו למי שיממן בכספי המתנה רק שלושה רבעים מעלות הארוחה, שאותה יסעד בפה מלא במהלך הערב. הכל נרשם. הכל מתועד. בעניינים האלה הזיכרון חד, חריף ובעיקר - ארוך ופתוח (כל עוד הוא אינו נסגר).
לא אחת, עצם ההזמנה להשתתף בשמחה מעמידה את המוזמנים במצב בלתי אפשרי: מי מהם שמצד אחד אינם יכולים להרשות לעצמם ( כלכלית, כספית) לתת מאתיים וחמישים שקלים - נגיד - ומצד שני אינם יכולים להרשות לעצמם (מצפונית, מוסרית) לא לבוא כלל קלועים בתוך דילמה אמיתית. השאלה מחירו של מה גבוה יותר - של תשלום המתנה או של ההיעדרות מהשמחה שבה אמורים להעניקה.
נכון שיש בעיות קשות יותר, אבל ספק אם יש בעיות אמיתיות יותר. נכון שיש בעיות קיומיות יותר, אבל ספק אם יש בעיות מעצבנות יותר. מה עושים? תלוי מי. אין תשובה אחת גורפת. כל מקרה לגופו, כל שמחה - אתנו או בלעדינו - בשעתה. מזל טוב.
נ.ב. - האמת? שזו תהיה הבעיה היחידה שלנו (ושלכם).
