מלחמה מולידה גיבורים מעטים, אך הורגת אנשים רבים. גם הקונפליקט האחרון בקווקאז אישש אמת מרה זו. מערכה קצרה זו השאירה אלפי הרוגים, עשרות אלפי אבלים ומאות אלפי פליטים אשר עבורם השמש אינה זורחת כתמול שלשום אלא חורכת וצורבת ללא רחמים. שוב מתברר ששלום אינו אלא הפוגה קצרה בין המלחמות וכל התקוות על עולם טוב וצודק יותר נמוגו כחלום בלהות.
הרי הבטיחו לנו עידן של כלכלה חופשית וגלובליזציה אשר יחברו בין המדינות קשר גורדי ואף צד לא ירצה לחתוך אותו בכוח. הרי הבטיחו עידן חדש של הבנות טרנסאטלנטיות ומלחמה משותפת כנגד הטרור הבינלאומי. אז הבטיחו – ולא קיימו.
העולם של היום הוא עולם רע יותר מפני שנוספו בו שתי מדינות החשות שנאה ותיעוב זו כלפי זו. לקח פחות מ-20 שנה עד ששתי מדינות סובייטיות לשעבר הפנו את נשקן זו כלפי זו והעמידו את העולם בפני מלחמה קרה חדשה. בדור המבוגר מצב זה אף מעורר געגועים לימי ברה"מ – הרי שם זה לא היה קורה. ייתכן, אך עצם העובדה שמישהו עורג לעידן של טוטליטריזם ודיקטטורה כתרופה למחלה מרמזת על דבר מה לא בריא בדרכי העולם.
עצם העובדה שרוסיה נלחמת מול גאורגיה צריכה להדיר שינה מכל מנהיג בעולם שמדינתו מעורבת בסכסוך כלשהו. הרי שתי המדינות הללו אינן שכנות גרידא – לאורך מאות שנים היו אלה בעלות-ברית הקרובות ביותר אשר נלחמו בשורות מאוחדות כנגד אויבים משותפים, חלקו אותה מנטאליות ואופי, קראו באותה ספרות, התפללו באותן הכנסיות והיוו דוגמא ומופת של פלישה תרבותית הדדית ממנה שני העמים רק הרוויחו.
בלי סנטימנטים
טועים הפרשנים המוצאים את שורשי הטינה המודרנית בימים עברו, בתחילת המאה ה-XIX אז ביקשה גאורגיה להיות חלק של האימפריה הרוסית, או במאה ה-XX אז נכללה גאורגיה באימפריה הסובייטית. דווקא בעבר היו יחסים כנים ועמוקים בהרבה והעשירו במקום להחריב. בעולם המודרני התחרות בין המדינות ובין הגושים המדיניים הינה בעיה פתולוגית: לא עוד להישגיות שלווה, תחיה ההתנצחות המתמדת. אחד הלקחים העצובים שישראל יכולה להפיק מן המאורעות בקווקאז היא התובנה שכל ברית בין-מדינית הינה רופפת ושברירית. לא רק שאין לקוות שאויבנו יניחו לנו בקלות, אלא שגם בעלי-ברית הגדולים שלנו עלולים לשקול שוב את הנטל הכבד שהם העמיסו על גבם ושמו ידידות עם ישראל.
הפרגמטיזם המודרני, המעמיד בראש השולחן את האינטרס הלאומי, אינו מכיר בסנטימנטים למיניהם – כך יוצא שברבים מן המקרים האינטרס הלאומי של המדינה אינו תואם את האינטרס של עמה.
די לצפות בערוצי הטלוויזיה של שתי המדינות על-מנת להבחין בשינוי. האירוניה המרה של ההיסטוריה היא בעובדה ששני הצדדים מכנים זה את זה "פשיסטים" ובכך מבטלים את הישגם של שני גיבורים אמיתיים, גאורגי ורוסי, אשר הניפו דגל סובייטי מעל הרייכסטאג ב-1945.
נראה, שתיאורטיקן גרמני קארל שמיט השתלט על גבולות השיח ולא השאיר מקום להגדרות אחרות מלבד אויב וידיד. זו הזווית של העולם המודרני וכנראה שגם המלחמות יישארו אתנו אל תוך המילניום השלישי. המלחמה בקווקאז הינה סימן לבאות המוכיח שגם בעידן הגלובליזציה דבר לא מרכך את האינטרסים הלאומיים של המדינות. הבה רק נזכור, שהקדמה הטכנולוגית של זמננו מאפשרת לפסוק בסבירות די גבוהה שמלחמת העולם השלישית לא תשאיר אחריה וטרנים.
