שלוש מדינות לשני עמים

לקראת דעיכתה הסופית של הלהבה בנר החיים הפוליטי של ראש הממשלה אהוד אולמרט דואגים ה"ספיניסטים" שעדיין נותרו בצלו המתפוגג להפיץ בתקשורת, חדשות לבקרים, ידיעות ממש-מרעישות על אודות המשא-ומתן - או אולי בעיקר המתן - שמנהל ראש הממשלה עם ראש הרשות הפלשתינית בדבר "ההסכם הסופי" עם הפלשתינים, הכולל את חלוקת ירושלים, הכרה מוגבלת ב"זכות השיבה" ועוד כופתאות שאולי יהיו ניתנות למאכל אדם ואולי לא יהיו אלא דיבורים ריקים מתוכן. חלק מן המו"מ הווירטואלי הזה עוסק, ככל הנראה, גם בשאלת הקמתה של מדינה פלשתינית, על בסיס הסיסמה החבוטה של "שתי מדינות לשני עמים".

אחת התכונות הבסיסיות של הפוליטיקאי אולמרט הינה זו המקנה לו מצד אחד את היכולת לשאת נאומים טעונים בסיסמאות הנשמעות נאות למהדרין ונעימות כמעט לכל אוזן, ומצד שני אי-היכולת להבדיל בין דיבורים לבין המציאות הרחוקה מהם כמזרח ממערב. דוגמאות לפער הבעייתי הזה ניתן לגלות כמעט בכל מעשיו והתבטאויותיו במהלך הקדנציה שלו בתפקיד "מספר אחד".

כל מי שעיניו בראשו ורוצה לאפיין את המציאות שבה אנו חיים במרחב שבין רצועת עזה שבשליטת החמאס לבין שטחי הרשות הפלשתינית, יכול להבין על נקלה כי מדובר בשתי יישויות פוליטיות שונות ואולי אף קוטביות זו לזו. ברצועת עזה שולט ביד ברזל מרושעת ורצחנית החמאס, שיעדו האידיאולוגי הוא הכחדתה של מדינת ישראל. לא פשרות, לא הבנות - רק חיסול מוחלט והחזרה לידיים ערביות של כל האדמות ש"נשדדו" בכוח על-ידי "היהוד", כלשונם. בשטחי הרשות הפלשתינית שבהם עדיין אוחז בשלטון ארגון הפת"ח, יש מי שמוכן לדבר עם ישראל במטרה לנסות ולמצוא נתיב של דו-קיום שיאפשר הקמתה של מדינה פלשתינית.

במילים פשוטות: במרחב שבין הים התיכון לירדן קיימות בעצם שלוש יישויות פוליטיות-אתניות. במזרח - היישות הפלשתינית. במרכז - היישות היהודית שבאה לידי ביטוי במדינת ישראל ובשטחים המוחזקים בידי "המתנחלים" במרחבי יהודה ושומרון. ובמערב, בשטח רצועת עזה - היישות האיסלאמית-פנאטית שבשליטת חמאס, שמשאלת לבו גם לשלוט בשטחי הרשות הפלשתינית.

כל מי שמכיר את המנטאליות של האיסלאם הקיצוני, כמו זו הבאה לידי ביטוי בהצהרות המתלהמות של נשיא אירן מחמוד אחמאדינג'אד הקורא להשמדת ישראל, יכול להבין על נקלה כי מההתלהמות הזו לא יפרח שלום גם עם מחנה החמאס. מי שחושב גם לרגע כי החמאס ימתן את התנהגותו האלימה, לא רק כלפי אזרחי ישראל אלא גם כלפי בני עמו הפלשתינים, שוגה בחלומות. וכל מי שמטיף להידברות עם החמאס שתוביל בעתיד לדו-קיום עם ישראל, יוצר לעצמו תמונה של תעתועי דמיון הזויים שלעולם לא תהיה לה אחיזה במציאות.

האופציה ההולכת ומתגבשת במזרח התיכון איננה שתי מדינות לשני עמים אלא שלוש מדינות לשני עמים. שלוש מדינות ששתים מהן - ישראל ופת"ח - מוכנות לנסות ולמצוא מוצא הגיוני מן הסבך, ומדינה שלישית - מדינת החמאס - המבקשת לבוא במקום השתיים האחרות. במקום - בכל המרחב שבין הירדן לים - ולא זו בצד זו. ובמלחמה הזו ינצח מי שלא יהיה מוכן לוותר, מי שגם אחרי שהחמאס יצליח להשתלט גם על יהודה ושומרון, יהיה מוכן להילחם עד תום, להילחם בכל מחיר ובכל הכוח, כדי לשרוד, כדי להבטיח את הקיום המתחדש במולדת ההיסטורית של העם היהודי.