ככל שמעמיק הפער בין הציבור הלאומי-דתי והציבור החילוני-שמאלי בישראל, כך מרבים שני הצדדים לצטט, לספר ולפרש את מדרש חורבן בית שני המצוי בתלמוד הבבלי. לפי פירוש זה צרת חורבן הבית הגיעה בשל שנאת חינם בין יהודים. השימוש שעושים שני הצדדים בסיפור מטיל דופי בצד האחר ובכך למעשה מחזק את השנאה שנגדה הוא יוצא. כך אנשי ימין מלינים על השמאל המלשין שונא הימין, בעוד השמאל מלין על המתנחלים שונאי השלום.
מלבד אלה ישנם גם הקוראים לשני הצדדים לשבת יחד ולהגיע להסכמות. אולם בירור מעמיק מגלה שגם הסכמות שכאלה הן תמיד על-פי דמות המטיף: הליברל השמאלי מטיף לפלורליזם, בעוד השמרן הלאומי דתי להקשבה לתכני הדת.
למרות כל הכבוד וההערכה למפעל הגלותי האדיר המגולם בתלמוד הבבלי, בית המקדש לא חרב בשל שנאת חינם, ומשמעות תשעה באב מפוספסת כולה בססמאות אהבה והרמוניה הנזרקות לאוויר העכור ממילא שבין הצדדים הניצים, תוך כדי עיוות ההיסטוריה.
תשעה באב, יום חורבננו הלאומי הסוער, על שלל מחלוקותיו וגילויי ההתנהגות השונים של ציבורי ישראל, עבר. דווקא כעת, על מי מנוחות, כדאי להיזכר במרד שכן הצליח, ובהשוואה אליו ללמוד את לקח תשעה באב. המדובר במרד החשמונאים, שהתרחש כמאתיים שנה לפני חורבן בית שני.
אם שנאת חינם אמורה לנבא חורבן, הרי שהשנאה היוקדת בין יהודים, כפי שבאה לידי ביטוי בימי המכבים, הייתה אדירת מימדים. ובכל זאת, למרות השנאה העזה, המרד ביוונים היה מוצלח.
את הסיפור מכיר כל ילד. ארץ ישראל (ליתר דיוק - יהודה), מאז שנכבשה בידי האשורים, החליפה ידיים רבות. שלטו בה הפרסים, לאחר מכן היוונים (אלכסנדר מוקדון), ולאחר מכן התפצלו היוונים יורשי אלכסנדר לשלוש ממלכות שונות - מקדונית, תלמית וסלבקית. בתחילה שלטו בארץ התלמים, אולם לאחר מכן כבש אנטיוכוס השלישי (הסלבקי) בשנת 200 לפנה"ס, את הארץ. בזמן שלטונו, הנוח יחסית מבחינה דתית, החלה תופעת ההתייוונות לצבור תאוצה.
המתייוונים היו בדרך כלל אנשים אשר הפרוטה מצויה הייתה בכיסם (ממשפחות כוהנים וסוחרים), והם רצו השפעה פוליטית רבה יותר. ההתייוונות התבטאה מבחינה יומיומית בלימוד השפה היוונית, אימוץ מנהגי יוון, שימוש בשמות יוונים. מבחינה פוליטית ההתייוונות הביאה לאימוץ שיטות פוליטיות יווניות וברצון להשיג כוח סקטוריאלי אשר יאפשר להם משא-ומתן ישיר עם מנהיגי שאר האומות (מבלי להתחשב במועצת הזקנים ובכהן הגדול - נציגי העם).
אספקט חשוב נוסף של ההתייוונות מתבלט בעובדה שממעטים להזכירה - מסחר שגדל והלך עם יוון, אשר העשיר את המתייוונים לא מעט.
לשם קידום האינטרסים הפרטיים שלהם ניסו המתייוונים להביא להתערבות בינלאומית בענייני ישראל. לשם כך פנו לעזרת הנציב של אנטיוכוס (אשר שכן בסוריה), על מנת שיסייע בידם להחליף את הכהן הגדול לכהן מתייוון. לאחר שמת אנטיוכוס השלישי ועלה לשלטון אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס), עלה הדבר בידם. עלייתו של אנטיוכוס ביטלה ממילא את כתב הסובלנות הדתית של קודמו, והוא היה קשוב יותר למתייוונים, שכן היה שרוי בצרות בינלאומיות (שהתחילו בתבוסת קודמו לרומאים) והיה זקוק לכל תמיכה כלכלית במלחמה שהתחדשה עם התלמים. בכל זאת, הכהן החדש (יאסון) לא היה אנטי יהודי מספיק לדעת המתייוונים, למרות שהפך את ירושלים לפוליס יוונית (אנטיוכיה) על שלל מרכיביה, שכן היה מתון מדי כלפי היהודים. לכן דרשו המתייוונים למנות במקומו כהן מתייוון גמור.
אנטיוכוס נענה, ומינה מתייוון גמור בשם מנלאוס (172 לפנה"ס). מינויו של זה מהווה קו שבר ביישוב היהודי, שכן לא היה נצר למשפחת כהנים. נוסף על כך הוא בזז את המקדש והעביר את אוצרותיו לאנטיוכוס, שהיה זקוק לכסף לטובת מלחמתו בתלמים. אנטיוכוס השלישי השאיר ממלכה במצב רעוע למדי, ואנטיוכוס אפיפנס חשב לפתור את הבעיה בעזרת יִװן ערים רבות שהיו מצויות תחת שליטתו. הבעיה העיקרית שעמדה מולו כאשר דובר ביהודים הייתה עיקשותם באשר לדתם המונותאיסטית. הציבור היהודי, אף על-פי שרבים ממנו אמנם התייוונו, סירב להכיר בשלטון היווני, ושאף לשלטון הכהן הגדול ומועצת הזקנים. מבחינתם מדובר היה בשלטון התורה או לחילופין בשלטון עצמי של העם (אגב, דברי שבח על הכוהנים הגדולים וחוכמתם אנו מוצאים גם אצל היסטוריונים יוונים ורומאים). משום כך החליט אנטיוכוס לשבור קודם כל את אמונתם ודתם וגזר את גזירות הדת הנוראיות.
מתיתיהו, וכשנה לאחר מכן, משהלך לעולמו, יהודה בנו, הרימו את נס המרד. הצלחותיו המרשימות של יהודה, הן הצבאיות והן הפוליטיות, הדהימו את היוונים. הן אמנם עוכבו בשל העובדה שמרגע שהושגה חירות הפולחן נרתעו רבים מהיהודים מלהמשיך במרד עד להשגת חירות לאומית ומדינית, וכן משום שבנוסף לכך שכוחו התמעט, גדל והתחזק כוח היוונים ביהודה (לאחר שאנטיוכוס כבר הלך לעולמו), אך המשך ניהול המרד המוצלח בידי אחיו נוצל להשגת חירות מלאה.
מרד מתיתיהו ויהודה וההמשך המוצלח של יונתן, שמעון ומלכות המכבים חקוקים בתולדות עמנו. רק הרומאים שמו קץ להצלחתו חסרת התקדים של מרד זה. רק פרט אחד מופיע וצורם שוב ושוב בתקופה זו, המלאה אויבים, בריתות, בריתות שכנגד, בגידות, כישלונות והצלחות: שוב ושוב מנסים המתייוונים להביא להתערבות שלטון זר שיקדם את ענייניהם. בכל התקופות נשמר גרעין הפועל נגד האינטרסים הלאומיים של מלכות המכבים ומנסה לשמר ולהשיג לעצמו עוד ועוד יוקרה, כוח שלטוני וממון, בניגוד גמור להלך הרוחות הלאומי ולאינטרס הלאומי. פעם אחר פעם מנסים המתייוונים לעקוף את ההנהגה ואת רצון העם ולהשיג הסכמים עם האויב, הסכמים שיאפשרו להם לחזור לעמדות שליטה. פעם אחר פעם הם לא מקבלים את דעת הרוב ומנסים להשית את דעתם באמצעים נלוזים.
מדוע חשוב להיזכר בכל זאת? נניח כי חורבן הבית היה מגיע בעקבות מרד החשמונאים. נניח כי אנטיוכוס הרביעי היה מנצח בקלות יחסית, כפי שכל פרשן צבאי בר דעת היה מנבא זאת באותה התקופה, וכעונש מחריב את בית המקדש השני. האם גם אז היו מאשימים את שנאת החינם? האם רק "מבחן התוצאה" מכתיב את פירוש החורבן?
לשון אחר: שנאת ה"חינם", השנאה למתייוונים היהודים, שהעדויות ההיסטוריות לא מותירות ספק באשר לקיומה, עשויה להיחשב, לפי הגיון מבחן התוצאה האמור, דווקא כסיבה לאחת ההצלחות הצבאיות והלאומיות הגדולות ביותר בתולדות האומה היהודית.
המרד החשמונאי נפתח בהריגתו של מתייוון שעלה לזבוח לאל זר. האם אין בכך ביטוי של שנאה? האם לא היה נכון יותר להתפשר על הפולחן הדתי, לתת למתיוונים את אלוהיהם ופולחנם ולשומרי המסורת את אלוהיהם שלהם? מדוע האלימות, הקיצוניות, השנאה שבין יהודים? ויתר על כן, כיצד ניתן להסביר את ההצלחה לנוכח השנאה?
אין בדברים אלו ממש. התזה של שנאת חינם היא תיזה נפסדת, פשוט מפני שהיא נכשלת בהסבר ההצלחה האדירה של המכבים, לנוכח גילויי השנאה ההדדית שהתקיימה בין שני חלקי היישוב היהודי ביהודה.
מדוע אם כן חרב בית המקדש? משום שהממלכה היהודית לא השכילה לשמר כוח צבאי ופוליטי מספיק ורוח אומה חזקה דיה. ההפסד היה צבאי, וזרעיו תרבותיים ופוליטיים. המרד הגדול ברומאים לא איחד די כוחות ולא איחד את העם. זרע ההפסד טמון גם בארגון הטוב יותר של הרומאים, ובחוסר היכולת של השלטון היהודי לנצל את ההצלחות כפי שעשו החשמונאים בזמנם (למשל כריתת ברית עם רומא שהכירה ביהודה כמנהיג היהודים). רוח העם באותה תקופה הייתה מבולבלת ונסערת מחזיונות, הזיות אמונות חורבן ואמונות טפלות, כמו גם נאמנות חצויה והערצה לרומאים (יוספוס פלביוס הוא דוגמא מצוינת לבלבול זה). יש ללמוד את כשלון המרד מן הפרטים ההיסטוריים, ולא לקבוע בהכללות א-פריורי, את הסיבה.
העם סבל מפלורליזם גדול ורחב מדי, אשר נבע לא מעט מהגישה הסובלנית יתר על המידה של השלטון החשמונאי לדעות וקבוצות שונות אשר בחרו לעצמם מצע פרטי. היו יותר מדי דעות, אידאולוגיות, אמונות ובעלי אינטרסים.
למעשה מה שחסר למרד, יותר מאשר פחות שנאה או יותר שנאה, היה מנהיגות אמיצה ומוכרת, עם אסטרטגיה וטקטיקה מופתיים כפי שניהלו יהודה וממשיכיו, וכמובן גם אימפריה עם בעיות חיצוניות אחרות (כלומר, תזמון טוב יותר). כך נשא המרד, שהיה בכל זאת מרשים והטריד את מנוחת הרומאים (שלא נתקלו כמעט בתופעות דומות), אופי ספורדי הן במרחב והן בזמן. כמו כן המרד לא הצטיין בנחישות והתמדה כמרד המכבים ובמקומות שבהן נוצחו היהודים ודעך נס המרד, הוא לא נישא שוב.
את יחסנו לאחינו עלינו לגזור לא מססמאות יהודי בבל, אלא מהתנהגותם ויחסם. אהבת חינם היא חטא לא פחות משנאת חינם. אומה צריכה לא רק הגדרת מטרות ברורה, שמתוכה מתבררים גם הידידים והאויבים והפעולות שיש לנקוט נגדם (גם אויבים מבית), אלא גם יכולת הקרבה, אומץ, אורך רוח, הנהגה ויכולת פעולה - גם לנוכח קשיים ותבוסות. האחדות והסובלנות בין המתייוונים והיהודים הביאה למשבר גדול, שכן הראשונים ניצלו אותה להזמנת התערבות זרה על-ידי פיתויים כלכליים ואחרים.
אנו חיים בתקופה שבה המאבקים התרבותיים עברו לכאורה עידון. אבל למעשה רק אנשי הדת "התעדנו" (התעדנות מבורכת בהחלט). לא עוד יהרוג יהודי מתייוון בחוצות יהודה או ישראל, ולא משנה באיזה פולחן אנטי יהודי (חוקי) יעסוק. תופעות ההתייוונות, לעומת זאת, לא התעדנו. לא רק פולחן תרבויות זרות ומנהגי נוכרים בריש גלי, אלא בעיקר הימצאותה של שכבה דקה בעם, בדרך כלל מבוססת היטב מבחינה כלכלית, המזמינה באופן גלוי התערבות בינלאומית בענייני ישראל ו"כפיית הסכם", המבססת קשרי מסחר פרטיים על חשבון טובת האומה, הנפגשת, ללא תיאום עם ההנהגה הישראלית, עם מנהיגים זרים (גם עוינים), המנסחת טיוטות הסכם לא רשמיות בכדי לכפות את ההנהגה, והמנסה להשפיע על העם בדרכים לא כשרות מבחינה פוליטית.
הקריאה לפשרנות והססנות לנוכח גילויים שכאלה (גילויי "התייוונות") מעידה דווקא על דלדול הרוח ואבדן הנחישות. לנוכח גילויי איבה גלויים לעם ולממשלתו בישראל (ובעיקר, לזכותו להנהיג את העם) יש לפעול בתקיפות רבה. כמובן - רשאים לפעול השלטונות בלבד ולא אזרחים פרטיים! אולם האחרונים רשאים לדרוש את הפעולה התקיפה הזו בכל לשון וצורה חוקית ולגבות אותה כציבור.
הסיבה שלמרות הדלדול הרוחני ורפיון הכפיים של העם היושב בציון הוא עדיין ריבוני היא שמולו, לאושרנו ומזלנו, לא עומדות יותר אימפריות. לא אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים וכיוצא באלה, אלא פלשתינים ודומיהם. אולם הרפיון, משפותחים לו את פתח ה"סובלנות", הולך וגדל, עד שמוכרעת גם הטובה שבאומות על-ידי הפחותה שבהן.
יש גם לזכור כי גזירות אנטיוכוס (וקליגולה) אינן מציאות רחוקה כל כך. הפסד אחד במלחמה לערבים, ולא רק שחופש פולחן הדת יעלם, אלא הגזירות הנוראיות ביותר תחזורנה (ההיסטוריה הקרובה מלמדת שתחת שלטון ערבי עוד נתגעגע לאנטיוכוס וקליגולה). הערבים הם שריד היסטורי לתקופה שבה זכויות היו מושג ערטילאי בלבד וחירות מושג השייך לעמים מעטים בלבד. אופי השלטון האכזרי שלהם, גם במדינות המתונות לכאורה, כופר בכל זכות וחירות בשם הכוח והדת.
הלקח שעלינו ללמוד הוא עדין ומורכב. עלינו לעודד זכויות וחירויות רבות, אולם לקחי חורבן הבית השני, בעיקר כשעומדת מולו הצלחת מרד המכבים, מאיצים בנו שלא לעודד את הזכויות והחירויות הפוגעות בנו כלאום. יש לאמר לא! לפעולות אותם ישראלים המכפישים אותנו בעולם, הקוראים להתערבות צבאית ומדינית באזור, המתעשרים על חשבון אינטרסים לאומיים, המסרבים להשתתף בנטל הצבאי, המסכמים הסכמים עם אויבינו ועם שלטונות זרים מאחורי גב הממשלה, המסרבים להכיר בבחירותינו הדמוקרטיות ובלגיטימיות הממשלה. על מנת שנהיה חופשים, עלינו להיות נחושים. על מנת שנתקיים, עלינו לדעת אילו זכויות מסוכנות לנו ומקרבות את חורבננו.
יוסף בן-מתיתיהו (יוספוס פלביוס) שם בפי יהודה את הנאום הבא, אשר נשא ללוחמיו היוצאים לכבוש את ירושלים: "...אם נילחם עכשיו באומץ לב - ניתן לנו לשוב ולזכות בחירות, שהיא חביבה על כל הבריות בזכות עצמה, וחיבה יתירה נודעת לה מכם בגלל הזכות לעבוד את אלוהים. ומכיוון שבידכם הדבר בשעה זו, לשוב ולהשיג את החירות הזאת ולחדש חיינו באושר ובברכה… על-פי החוקים ומנהג האבות - או לשאת את החרפה הגדולה ביותר, ולהשאיר גזעכם ללא זרע לכשתהיו רכי לב במערכה. הילחמו לפי כורח השעה ושימו אל לבכם, שהמוות צפוי גם לבני אדם שאינם נלחמים, והאמן תאמינו שבמותכם למען פרסי הניצחון, כגון - חירות, מולדת, חוקים ודת, תזכו לתהילת עולם".
אשרי העם היהודי שאיננו זקוק יותר לנאומים שכאלה, שכן חירותו מצויה בידו. אלא שדווקא השמחה שבאי הצורך הזמני בנאומים ממין זה מחייבת אותו לחשבון נפש מתמיד. לא רק ביום החורבן הכפול של מקדשו ושלטונו, אלא בכל ימות השנה. על העם לקבוע מה חובתו לעשות בכדי שלא ייאלץ יותר אי פעם בעתיד לשאת נאומים שכאלה. לעיתים הפשרה והסובלנות נחוצה לעם, אך לעיתים היא קללתו.
החירות האישית וזכויות האדם הבסיסיות ביותר נקנות במחיר גבוה ובמאמץ, אך בקלות הן עשויות להעלם, אם נותנים להן להסתיר מן האומה את חירותה שלה ואת זכויותיה שלה. בל ניתן לפרטים בעלי "זכויות" להעלים מעין את חובת האומה ותכליתה כמו גם את אויביה וצריה.
(הכותב חילוני).
