הקדמה היסטורית: ואדי ערה היה בעבר הקדום חלק מ"דרך הים" המוזכרת בתנ"ך, ויה מאריס בלטינית. מגידו, הסמוכה לשוליו הצפון-מזרחיים של הוואדי, נחשבה במשך אלפי שנים לנקודת שליטה חיונית בארץ ישראל. ממנה יצאו דרכים צפונה לאשור, מזרחה לבבל ודרומה-מערבה למצרים, ובה התנגשו צבאותיהן של המעצמות הקדומות. לא בכדי חוזה הנבואה הנוצרית כי הקרב המכריע במלחמת אחרית הימים יתרחש ב"הר מגידו" – הוא "ארמגדון". שלל מנהיגים מפרעה תחותמס ה-3 ועד הגנרל אדמונד אלנבי העבירו בוואדי את צבאותיהם.
ישראל של שנות ה-2000, שאינה חושבת עוד במושגים אסטרטגיים אלא עסוקה בהתכווצות ובהסתתרות, נוטה כיום לראות בוואדי אבן ריחיים: ריכוז ערבים שרצוי להיפטר ממנו. ההתייחסות אל הוואדי היא כמו אל שקית זבל המעלה צחנה במטבח, אלא שבמקום לזרוק אותה – אוטמים את הכניסה למטבח. פעם חשבנו במושגים אחרים: מושגים של מי שרוצים להחזיק בשטח ולשלוט בו. מושגים של כיבוש וניצחון.
לגרש יהודים בדרכים דמוקרטיות עוד קצת היסטוריה: בעת מלחמת השחרור ישב בוואדי ערה גדוד של צבא ההצלה העירקי. אחר כך התפנה הגדוד והשטח עבר לריבונות ירדן, וב-1949 נמסר לידי ישראל במסגרת הסכמי רודוס. ישראל התעקשה לקבלו, מן הסתם, בשל חיוניותו האסטרטגית כעורק המחבר בין מרכז הארץ לצפונה, ומרחיב ולו במעט את מותניה הצרים של המדינה. מכיוון שלא נכבש מעולם, קיבלנו אותו "קומפלט" עם האוכלוסיה הערבית שבתוכו. רק תושבי כפר קרע, שבקצהו הדרום-מערבי, גורשו ב-1948 מבתיהם בפקודת צה"ל, אך כעבור כשבועיים, לאחר התערבות של איכרים יהודיים מהמושבים הסמוכים – הורשו לחזור, לא לפני שהמדינה סיפחה חלק משטחיהם החקלאיים.
ישראל הפציפיסטית-פמיניסטית בעידן לבני-ביניש-איציק דווקא מעוניינת כנראה במותניים צרים – איזה אישה אינה מעוניינת? – אבל הערבים, משום מה, אינם שותפים לנטייה האנורקטית הזאת שלה. ההנהגה הערבית, כך נדמה, רואה בוואדי ערה סוג של פתיל רועם שבעזרתו ניתן להביא לפיצוץ כולל בין ערביי ישראל ליהודים ביום פקודה, בדומה למה שאירע ב-2000. בין ביאדה לבין בקה-אל-גרבייה יושבים יותר מ-100,000 ערבים ובתוכם רק כ-3,000 יהודים במי-עמי, קציר וחריש.
ההנהגה הערבית חושבת במושגים של מלחמה. מי שרוצה לנצח במלחמה צריך לעבוד עם סמלים, ליצור דרמות, לפגוע בביטחונו העצמי של האויב ולגרום לו לפחד. הערבים יודעים שהיהודים רואים בהם פראי אדם, ובדיוק על החולשה הזו הם עובדים.
ב-1995 או 1996 – כך נודע לתושבי קציר ממקורות שונים – החליטה ההנהגה הערבית באום אל-פחם על פרויקט שנקרא "כיבוש קציר". המתקפה הערבית פעלה בשלושה ראשי חץ: ראש החץ המפורסם יותר היה בג"צ קעדאן. משפחה ערבית ייצוגית מאוד מבקה-אל-גרבייה – אבא המשמש אח בבית חולים וילדות שמנגנות על פסנתר – ביקשה להתגורר בקציר. מי שרוצה להאמין שמדובר ביוזמה עצמאית של קעדאן שלא קשורה לשייח' רא'אד סלאח' – שיאמין. לא נפריע לו. עובדה היא שיוזמה זו, שנועדה "להפעיל" את התקשורת ואת בג"צ, הצליחה בגדול בשני המישורים. בג"צ קבע הלכה שאינה מאפשרת להקים יישובים יהודיים בעזרת הסוכנות היהודית, והאח קעדאן הפך לכוכב התקשורת העולמית, בה הציג את ישראל כמדינת אפרטהייד.
ראש החץ השני מוכר בעיקר לתושבי קציר: עורך דין מאום אל-פחם שנחשב מקורב לשייח' רא'אד קנה ב-1996 בית בקציר, ולדברי מקור באום אל-פחם, ההנהגה המקומית אף הציעה הטבות שונות לזוגות אשר ישכרו בקציר בתים. בשנת 2001 כבר היו בקציר 15 משפחות ערביות. היה זה שיא עידן הזוועה של מתקפת הטרור הערפאתית והרעיון היה להפחיד את היהודים ולגרום להם לנטוש את היישוב. עורך הדין הערבי ניסח זאת בסגנון נוגע ללב כשאמר לאחד מתושבי קציר: "נגרש אתכם מכאן בדרכים דמוקרטיות".
ראש החץ השלישי היה קניית בית בקציר על-ידי אורי דייוויס, איש מצפ"ן לשעבר, בעל מעמד של משקיף במועצה הלאומית הפלשתינית, שהעיד על עצמו בראיון עיתונאי כי הוא מקבל גימלה חודשית מהפתח'. דיוויס הערים על ועדת הקבלה של היישוב, שלא זיהתה אותו ואת שמו, המתין לסיום בניית הבית – הממוקם על אדמות סוכנות, מול הכניסה לבית הספר היסודי של קציר – והודיע שהוא מעבירו לידי הקבלן שבנה אותו, פתחי מחמיד מאום אל-פחם. השופט סברי מוחסיין פסל את עיסקת ההעברה הזו ואורי דיוויס נשאר לגור בבית. לפני כמה שבועות קראנו בעיתון שהתאסלם ונשא אישה ערבייה.
לתלות תמונה של הרצל בוואדי כדי לבדוק את כנות רצונם של השכנים הערבים לגור בחברת יהודים, ניגשתי אל משרדי החברה הכללית לפיתוח אום אל-פחם בנובמבר 2000, זמן קצר אחרי שוך המהומות המפורסמות, וביקשתי להירשם למכרז "בנה ביתך" שהוצע אז על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, במסגרת בניית שכונת דאר אל-חנוק בעיר. הפקידים הסבירו לי בנימוס שעל-פי החלטת פשרה בין המדינה לבין אום אל-פחם שהושגה בבג"צ, המכרז מיועד רק לתושבי המקום. זה לא בגלל שאתה יהודי, הסבירו לי – גם אם היית ערבי מסכנין היית נפסל.
הלכתי עם תשובת החברה לעיתונות (
[קישור]/). במקביל ניסיתי לעניין כמה משקיעי קרקעות ציוניים ידועים וידועים פחות בהרעפת קצת כסף גם על בית בוואדי ערה, שיאפשר לנו להניף את הדגל בפאתי אום אל-פחם או בתוכה ממש. היוזמה צברה תאוצה ויום אחד התפוצצה ככותרת גדולה בת חמישה טורים בידיעות אחרונות, שגררה כותרות נוספות בעיתונות הערבית: "מתנחלים רוצים להקים שכונה יהודית באום אל-פחם", נכתב שם.
בשלב זה גרות בקציר כעשר משפחות ערביות, והן שומרות על פרופיל נמוך. אבל הערבים ממשיכים ליישם את המודל של חדירה מכוונת ליישובים יהודיים באמצעות פנייה לבג"צ במקומות רבים אחרים בארץ.
ואילו ממשלת ישראל ממשיכה לרקוד ריקודי בטן בפני הפראים האצילים שמקיפים את "הווילה בג'ונגל", כפי שכינה אהוד ברק את מדינת ישראל, ומשאירה את ואדי ערה בהמתנה לפיצוץ הבא. עודני מאמין שבסופו של דבר נקנה את הבית שלנו בוואדי ונניף מעליו את הדגל, ואולי גם איזו תמונה יפה של בנימין זאב הרצל. אולי הבית ישמש כמוזיאון. אולי כמכללה ציונית. נתיישב בבית, קבוצה של ציונים מהסביבה, ונחכה לתקשורת. גם אנחנו יודעים לעשות דרמות, גם אנחנו יודעים ליצור סמלים. אם ישאלו אותנו באיזו זכות אנו גרים בשטח ערבי, נצביע על הבית של קעדאן ברכס שממול ונשאל מה רוצים מהחיים שלנו.
אין דרך אחרת ואין מנוס ממנה. מן הסתם יהודים ילכו בה כאשר יבינו שאי אפשר לסמוך על בג"צ, ואפילו לא על הכנסת, שיעשו עבורם את העבודה. תחת הממשלה הנוכחית ובאווירה הקיימת זה אומנם בלתי אפשרי, אבל בעתיד זה עשוי להיות בר-ביצוע. היהודים צריכים להפסיק לראות את הערבי כפרא ואת עצמם כלורדים אנגלים. בעצם, גם הלורדים האנגלים ידעו יפה מאוד להסיר את הכפפות מול ה"פראים" כשהיה בכך צורך.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
