פרשת הגיורים, שעלתה לאחרונה לכותרות, בעקבות פסילת הרב דרוקמן לגיור, עוררה הדים רחבים בציבור הרחב. בציונות הדתית נשמעו קולות לשלול את כשרויות החרדים ואת התרומות למוסדותיהם, במחאה על פסילת הרב.
אין ספק כי כבודו של הרב דרוקמן - זקן הישיבות הציוניות, שהעמיד דורות של תלמידים יראי שמים, התורמים לחברה ולמדינה - במקומו מונח, וכי המחלוקת על גיוריו נעשתה בדרך בלתי מכובדת. אולם דומני כי קולות המחאה לוקחים את פרשת הגיורים למחוזות הלא נכונים, מבחינת הנחת היסוד ודרכי ההתמודדות עמה.
בניגוד לדעה הרווחת בציבור, אין מדובר במחלוקת אישית או פוליטית, בין המפלגות החרדיות לציוניות, מתוך שאיפת החרדים ליטול מונופול על ההלכה היהודית, כפי שהוצג הדבר בכלי התקשורת, אלא במחלוקת עקרונית בין בית שמאי לבית הלל.
הרב דרוקמן הקל בהלכות גיור, מתוך כוונה של אהבת ישראל טהורה האופיינית לאישיותו החמה והלבבית, ומתוך ראייה ציבורית רחבה. זאת לעומת הרב שרמן, אב בית הדין הגדול בירושלים, שהחמיר בנושא קיום מצוות של הגרים.
נראה לי כי קיים הבדל מהותי בין יהודי-מלידה לגר. בהתאם למונח 'הנפש הקולקטיבית', שטבע יונג, כך ניתן להרחיב את המונח ל'נשמה יהודית קולקטיבית', אשר בה גלומה היכולת לקיום מצוות כמטען גנטי לאומי (בדומה למידות רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים, אשר כפי שמצביעים חז"ל, אופייניות ליהודים כצאצאי אברהם אבינו). על היהודי רק להוציא יכולת זו מן הכוח אל הפועל. משום כך, גם יהודי שכפר בתורה יהודי הוא, כי הפוטנציאל לקיום מצוות קיים בו בכל עת.
לא כן הגר, החסר מטען גנטי זה, ולכן כרטיס הכניסה של הגר לעולם היהודי הוא רק על-ידי קיום מצוות. זאת על-פי העיקרון ההתנהגותי המובהק, שקבע ספר החינוך: 'אחרי המעשים - נמשכים הלבבות'. תרגול המצוות מכשיר את הגר, לקבל בריאה חדשה - את הנשמה היהודית, ולסגלה אותה אליו. משום כך, קיום המצוות אצל הגר הוא תנאי הכרחי לגרותו, ככלי להיטמעותו ביהדות. רק אז, משקיבל עליו עול מצוות, והפך לחלק בלתי נפרד מהעם היהודי, מצווה לקרבו תחת כנפי השכינה, והוא נכלל בקטגוריה של צווי אהבת הגר, בתוך כלל אהבת ישראל.
בעוד אצל היהודי דרך המצוות סלולה אפוא מן כוח הנשמה אל הפועל, הרי אצל הגר הכיוון הוא הפוך - מן הפועל, קיום מצוות, אל הכוח - התגבשות הנשמה היהודית. גר שאינו מקיים מצוות, הרי הוא כגוף בלי נשמה.
הגרים, בניגוד לנצרות המיסיונרית, אינם קהל יעד לכיבוש על-ידי היהדות. נהפוך הוא: על בית דין להעמיד את הגר על חומרת קיום המצוות, ועל הקשיים הכרוכים בכך. אף זו דומני הוכחה, כי המצוות הן המכשיר והקריטריון הבלעדי לגרות. המודל הוא רות המואביה.
נעמי אינה פורשת שטיח אדום לפני רות הדבקה בה, ואינה מגישה לה את היהדות על מגש הכסף. היא מנסה לשדל את רות לחזור אל עמה ומולדתה מואב. משהיא רואה שרות נחושה להתגייר, היא מסבירה לה עד כמה קשה להיות יהודי מבחינה מעשית. אולם הקשיים אינם מרתיעים את רות מפני הגיור, והיא מצהירה בפני נעמי: "עמך עמי, ואלקיך אלקי".
הצהרה רבת משמעות זו ניתנת לניתוח משלוש זוויות ראייה שונות. הראשונה היא זו של רות הגיורת, המבטאת כאמור קבלת עול תורה ומצוות. השניה היא הצהרה יהודית לקבלת הגר תחת כנפי השכינה, והפיכתו לחלק אינטגרלי של העם היהודי בעקבות כפיפותו לתורה. השלישית היא הצהרת זהות יהודית, המבוססת על קבלת עול מלכות שמים, כפי שמצביע הפסוק: "ויעשו כולם אגודה אחת - לעשות רצונך בלבב שלם".
המשותף לשלוש גרסאות אלה הוא הפגנת מסר של אחדות - בין הגר לישראל, בין ישראל לגר ושל עם ישראל, בעקבות מעמד הר סיני - הגלומה בנכונות לקיום התורה. העובדה שרבים מהמתגיירים בבית מדרשו של הרב דרוקמן אינם שומרי מצוות אומרת דרשני. למרות כוונותיו הטובות של הרב, שעליהן אין עוררין, מתן 'הנחות' יתרות לגרים לא הוכיח את עצמו במבחן התוצאה.
על רגל אחת
במאמר מוסגר ראוי לציין כי השיטה המקילה של הרב עם הגרים במובן הצר לא הייתה אפילו שיטת בית הלל. גם הלל הזקן, שגייר את הגוי על רגל אחת, על יסוד האימרה הידועה: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' - לא פטר אותו מקיום מצוות, אלא שלח אותו מתוך הנחת אהבת הזולת, לקיים את שאר המצוות, כשהמסר הוא: 'ואידך זיל גמור'.
לאור המסר של אחדות ביהדות אני תמהה על קולות התסיסה בתנועה הדתית, המובילות לתגובות קיצוניות, ונתמכות על-ידי אישיות חינוכית בכירה. במקום ביקורת בונה מוכנה התנועה לאמץ שיטות בלתי פרודוקטיביות, הנראות כנקמנות לשמה, מתוך גישה פוליטית צרה. לעבור על מצוות צדקה, ולא לתרום לחרדים נזקקים, כמו גם שלילת כשרות בד"ץ החרדית, הידועה ככשרות מהודרת - זו אינה שיטה מתקנת.
מעבר לכך, אלה שיטות בדלניות, אשר רק מעמיקות את הפער בין חרדים לדתיים, במקום לגשר עליו. אין זה סוד כי הפערים החברתיים בין המגזר הדתי למגזר החרדי עמוקים יותר, מאשר בין המגזר הדתי למגזר החילוני. פרשת קורח מלמדת, עד כמה חמורה היא המחלוקת וכי השלכותיה הרסניות.
הפתרון הדרוש אפוא הוא אחדות בין שני המגזרים, הדתי והחרדי. אין זו מילת קסם. המפתח הוא הידברות. כשם שהציונות הדתית מקיימת קבוצות דיון עם החילונים, אשר צצות בשנים האחרונות כפטריות אחר הגשם במסגרת המתנ"סים ומסגרות לימוד אחרות, והפכו לטרנד אופנתי, כך יש להרחיבן גם לקיום קבוצות דיון בין הדתיים לחרדים.
בקבוצות דיון אלה תהיה נוכחות בולטת של נציגים משני המגזרים, על בסיס אידיאולוגי, אך לא פוליטי. הפאנל יכלול רבנים ואנשי רוח, דוגמת רבני צהר ורבנים מרכזיים בציונות הדתית, הפילוסוף שלום רוזנברג ועוד. אנשי הקשר של הציבור החרדי יהיו דודי זילברשלג, הרב אייכלר, הרב נויגרשל, וקבוצת רבני 'מנוף' ותנועת ערכים.
האחדות, שתשכון בין שתי המחנות, תהיה בהתאם לרוחו ומורשתו של הרב קוק זצ"ל, מייסדה הדגול ואביה הרוחני של התנועה הדתית- לאומית.
