החורף בא לצרמאט

בעוד שעון החורף הישראלי נכנס לתוקפו בצו מינהלי יבש של שר הפנים - נעשה המעבר לשעון זה בשווייץ על רטוב, עם לגימת כמויות עצומות של בירה ויין, והוא גם ססגוני ומשיב-נפש הרבה יותר. מלבד השתייה המרובה, חוגגים שם את המעבר בין הקייץ לחורף בפסטיבל-תלבושות מסורתי ומרהיב-עין, בשירי יודל עליזים, ובריקודים עד אור הבוקר. עוד הוכחה ניצחת לכך שהשווייצרים המכופתרים, המסוגרים וקרי המזג, מסוגלים, בעצם, לצאת מעורם כטוב ליבם ביין.

בחגיגת כניסתו של החורף השווייצרי נקבצנו, יחד עם שוויצרים מכל המחוזות, לצרמאט, השוכנת בבדידות מזהירה, בגובה של 1616 מטר, לרגלי החרוט הענק, הר המאטהורן. גאים בתלבושות המסורתיות, המאפיינות כל מחוז שווייצרי מדורי-דורות, מגיעים כולם לעיירה, מלווים בנשפני קרן-הרים. ביניהם ניתן גם לראות רועי-צאן מזוקנים, שכמו יצאו מבין דפי הספר "היידי בת ההרים"; מטפסי-הרים קשוחים; נשים קשישות וילדים, שהולבשו בתלבושות העוברות בירושה במשפחה. כולם מדקדקים באביזרי הלבוש שלהם, מגרגרים בשירים עתיקים ובקריאות-יודל, הגורמות לאלפי התיירים והאורחים המתקבצים בכפר האלפיני, להתמוגג בנחת-רוח.

כשהקיץ נגמר

לעת ערב, עם נעילת הפסטיבל, מתכנסים כל התושבים והאורחים בשטח פתוח במרכז הכפר ללגימת יין ובירה ולזלילת רקלט, המאכל המסורתי של מחוז ואליס - תפוחי-אדמה מבושלים בקליפתם, הנטבלים בגבינה צהובה מותכת.

עד היום משמרת צרמאט את אופיה העתיק. לעיירה לא ניתן להיכנס בעלי-רכב, ובסימטאותיה הצרות אפשר רק לנוע ברגל, בכרכרה רתומה לסוסים, ולכל היותר בכזו שהיא ממונעת וקטנה. את כלי הרכב הרגילים חייבים להחנות בעיירה הסמוכה, טאש, שבה עולים על רכבת, ואחרי נסיעה של כעשר דקות מגיעים לפתחה של צרמאט, שהוא גם מרכז העיירה.

לפני כמאה שנה התגלתה צרמאט על-ידי מטפסי-הרים והפכה לאתר-סקי פופולרי, שבמסלוליו ניתן לגלוש במרוצת כל השנה, אפילו בחודש אוגוסט החם. לצד גולשי הסקי מגיעים לעיירה גם תיירים ונופשים, המבכרים לטפס בשבילי ההרים שבסביבה. שבילים אלה מציעים מסלולי-טיולים מקסימים, המתפתלים בתוך יערות ובין מפלים, כשמעליהם נשקף, מלא הוד-קדומים, הר המאטהורן.
ואז, כשנפרדים מהקייץ השווייצרי, אפשר כבר לחזור בשקט לישראל, ולהשתכנע, על אף החום והלחות המתישים, שהקיץ באמת נגמר...