לאחרונה נחשפו פרוטוקולים חדשים ממלחמת יום הכיפורים. בסה"כ עוררו הדברים סערה בכוס מים, שכן לא היה בהם חידוש רב. ובכל זאת מצויים בפרוטוקולים הללו, ובסיפור המלחמה כולה, לקחים רבים מספור, הן טקטיים, הן אסטרטגיים והן פוליטיים. מתוך אלה אציג לקח אחד, אולי החשוב מכל.
רוב מי שעסקו במלאכת הביטחון במלחמת יוה"כ נכחו כבכירים כבר במלחמת ששת הימים, כך שאין להאשים כמעט אף אחד מהם בחוסר ניסיון, בחוסר היכרות עם תורת הלחימה (תו"ל) הצה"לית או ברקע ביטחוני כושל. לכן מפתיע ביותר לגלות עד כמה לא הצליחו לגבש בימים הראשונים של המלחמה (ומדובר בעיקר בחזית הדרומית) עקרונות פעולה עקביים.
תו"ל צה"ל בנוי, ברמה האסטרטגית, על העברת הלחימה לשטח האויב. שטח מדינת ישראל מצומצם והיא אינה יכולה לספוג הפסדים קרוב מידי למרכזי האוכלוסייה. תוכניות המגננה בנויות על עקרון זה. עקרון שני, טקטי יותר, הוא זה הקרוי "חתירה למגע". רובנו מכירים אותו כהוראת קרב של חיילים פשוטים, אך למעשה הוא מתפקד כעיקרון על. ההנחה היא כי לצה"ל עליונות בניהול לחימה, במודיעין וביכולת ביצוע, ולכן כמעט כל השתהות היא לטובת האויב.
אלו הן שתי אבני יסוד בבניין הצבא הישראלי. עקרון שלישי, הנוגע יותר למורל ולמדיניות מאשר להצלחה טקטית במלחמה, הוא כי צה"ל לא משאיר (מפקיר) פצועים בשטח. עקרון שלישי זה נסדק אמנם בשנים האחרונות במקרה הנורא של החייל מדחת יוסף, אך אין לזלזל בו. הוא לא רק מעלה את המורל של החייל הישראלי (ובטווח ארוך מורל הוא אמצעי הכרחי לצבא), אלא גם מפחית את המורל של הצד שכנגד, כמו כל הצגת נחישות והקרבה.
העקרונות הללו אינם "תורה מסיני", וניתן להעלות על הדעת תרחישים רבים בהם יהיה צורך לשנותם או לכופפם לצורך טקטי כלשהו. אך כעקרונות מנחים הם צודקים ומוסכמים עד היום.
מהפרוטוקולים עולה באופן הברור ביותר שכמעט כל הדרג הבכיר אשר ניהל את המלחמה זנח את כל העקרונות הללו בבואו להתמודד עם הפלישה המצרית. הוא עשה זאת תוך שעות ספורות בלבד ולנוכח הצלחה חלקית בלבד של המצרים. אם לא היו המצרים מכשילים את עצמם, כמו, במידה רבה, הסורים בצפון, ביישמם תו"ל סובייטי לא מתאים, מי יודע לאן הייתה מובילה אותנו הבוקה ומבולקה המחשבתית של הדרג הפיקודי הבכיר.
הבעיה בפיקוד העליון לא הייתה חוסר במודיעין, בכוח, או ביכולת השליטה (הדבר מוכח בהמשך המלחמה). הבעיה הייתה תחושת האבדון, התסכול, ההיסטריה והפניקה שהשתררו, וגרמו לזניחת עקרונות צבאיים צה"ליים בסיסיים, אשר אימוצם העקבי היה עשוי להועיל ללחימה בימים הראשונים.
העיקרון של העברת הקרב לשטח האויב לוקח בחשבון כי הקרב הראשון הוא קרב בלימה - שהרי צה"ל הוא צבא הגנה. ובכל זאת מרגע שהתאייד קו ברלב המפורסם, בימים הראשונים והקריטיים, לא נעשתה כל חשיבה מטכ"לית כיצד בולמים באופן שיאפשר את המעבר היעיל והמהיר ביותר להתקפה. כל התקשורת הפיקודית בבונקר התרכזה בהימנעות ממגע עם האויב והמשך הבלימה בלבד, מבלי לחשוב כלל על העברת היוזמה ההתקפית (בעתיד) לצה"ל.
הדבר מעיד לא רק על הבלבול ששרר במטה הלחימה לאחר שנפתחה המלחמה, הוא מעיד על אובדן הקונספציה כבר לפניה. תסריט הפלישה המצרית לא תורגל ונבחן דיו בגזרה והאמונה בקו ברלב מנעה כל תכנון רציני והכרחי. ואמנם, ייתכן שהיה צורך לאמץ תוכניות החורגת מעט מעקרון העברת הלחימה בשטח כמו סיני, אולם לבטח היה צריך לחשוב על מצב בו נדרש צה"ל להתגונן ולתקוף מעומק השטח, לאחר שנפרץ קו ברלב. בשל חוסר התכנון הזה יש המשווים את קו ברלב לטיטניק. אולם בטיטניק לפחות, מרגע שהתחילה לטבוע, ידעו ליישם את נהלי החירום. בצה"ל, מרגע שנכשלה הגנת הקו, התחילו לנסות ולתכנן אותם מחדש.
שוב ושוב מסבירים בבונקר בכירי הפיקוד מדוע הם סוטים מעקרונות הלחימה עליהם גדלו ואותם הנחילו, אך אלה תירוצים דחוקים, שאין בהם הרבה יותר מהיסטריה ובלבול. האם ברצינות אנו נדרשים להאמין שהכוח לא ייכנס ללחימה משום שאין מלבד שלושת האוגדות עוד כוח עד ת"א? האם הוגי העיקרון של התקפת הנגד היוצאת מקרב הבלימה הניחו בעת שהגוהו כי מצוי כוח צהל"י מתמיד בין האויב ולב הארץ? האם סברו כי כוח זה אינו מוגבל? ודאי שלא.
הם הניחו כי זוהי אופציית ההגנה הטובה יותר. והם צדקו, אלא שאף אחד בפיקוד לא תכנן יותר מאשר יום אחד קדימה, וודאי שלא את המהלך עד לניצחון. לא הייתה אפילו תוכנית ראויה לאלתר עליה, לכן אילתרו על בריחה ממגע ונסיגה, והפעולות שכן נוסו (כמו התקיפה האומללה שהטילו על ברן) היו חסרות תוחלת גם אם היו מצליחות במאה אחוז, שכן הן לא היו חלק ממאמץ אסטרטגי תכליתי.
הפקרת המעוזים הוא נושא כאוב ורב משמעות, ורבים מתקשים להבין כיצד הופקרו החיילים לחסדי המצרים אשר נודעו באכזריותם הרבה. הפיקוד עצמו לא הצליח להביא עצמו למצב שבו הוא נותן פקודה חד משמעית. לא 'היכנעו' ולא 'אף אחד לא נכנע'. לאמר לחיילי המעוזים להמשיך על-פי שיקול דעתם הוא מחדל פיקודי גדול וברור כל כך, עד שקשה להבין את הפסיכולוגיה, כלומר, את הלך הרוח והמצב הנפשי של המפקדים המבצעים אותו.
פסיכולוגיה זו מובהרת על-ידי הדברים המצויים בפרוטוקולים. שר ביטחון המעוניין להופיע בטלוויזיה בימים הראשונים, חסרי הוודאות ומלאי החרדה, ולהסביר לעם כי המצרים לא נופלים מאיתנו בכוח הצבאי וכי הערבים הוכיחו כי הם יריב של ממש, מבהיר את העניין. התעקשותו של דיין על הגדרת המלחמה כ"מצדה" המודרנית מבהירה את הפקרת החיילים. מסתבר כי הכישלון כבר הדהד בראשו ובראש שאר המפקדים וכי התבוסה נראתה להם כמעט מובטחת.
הפחד מכישלון, ממשפט ההיסטוריה, האמונה כי זוהי מלחמת אובדן, מלחמת התאבדות, גורמת למפקדים להפקיר את חייליהם בשטח. אולם הסתירה לעקרונותיהם כה גדולה, עד שהם אפילו לא דורשים מהם להתאבד על משמרתם למען מולדתם (אם כי בפועל, כפי שנראה מהפרוטוקולים, זה מה שציפו מן החיילים לעשות). כאשר סיכויי התבוסה גדולים מן הניצחון, כל התאבדות היא מפוארת. חייל שלא נהרג או נשבה במעוז, ייהרג או יישבה ממילא לאחר מכן. לכן אין טעם לנסות ולחלצו.
הדברים קשים. בייחוד לנוכח העובדה שהיו בשטח כוחות שיכלו להציל חלק מאנשי המעוזים, כוחות שלא היו עסוקים במאמץ מתוכנן כלשהו שהיה אמור להביא למפנה במהלך הלחימה. ייתכן גם שמבחינות אחרות ישנה כאן החלטה פיקודית אמיצה. אלא שעל רקע המחדל התכנוני והחוסר בארגון הפיקודי של מאמץ שנועד להוביל לניצחון, על רקע הייאוש, הספק והבלבול של הפיקוד, בכל זאת עולה התמיהה האם ניתן היה להציל חלק מאנשי המעוזים. האם בכל זאת, לו היה מפיק הפיקוד תוכנית לחימה כללית, מסודרת ומפורטת יותר, היה מוצא את היכולת לפנות מעוזים מספר ואפילו להרחיק את המצרים ממספר מעוזים אחרים. אלא שהפיקוד אפילו לא חשב על תוכנית שכזו.
במילים אחרות: יש לבחון האם הייאוש הפיקודי היה מוצדק או שמא היה בעצמו תוצאת המחדל הפיקודי הארגוני. יש לבחון האם לא התערבבו כאן סיבה ותוצאה: נראה שסיבת הייאוש היא גם סיבת הפקרת המעוזים, כלומר, הכשל הפיקודי התכנוני והארגוני, ולא שהייאוש הוא סיבת ההחלטה הפיקודית (המוטעית, בראייה לאחור) להפקיר את המעוזים.
הלקח האמיתי צריך להיות מופק מן הכשל של הפיקוד העליון להתמודד עם שדה קרב מפתיע תוך יישום עקרונות לחימה נכונים ושרירים, בהם הוא מתורגל, עליהם חונך ובהם עוצבה כל מחשבתו הצבאית. הכשל הוא בתכנון הטקטי והאסטרטגי, הן לפני הפלישה והן בימים הראשונים שלאחריה, ולא רק בהפתעה המודיעינית או בלוגיסטיקה. בפיקוד העליון נכללים לא רק תתי האלופים, האלופים והרמטכ"ל, אלא גם, ואולי במקרה זה בעיקר, שר הביטחון נוסך הייאוש.
כל הדברים נכונים רק באופן חלקי. מפקד אוגדה אחד מקיים את עקרונות הלחימה הצה"ליים, ומתוגמל על כך באמון חייליו ובהצלחה טקטית מרשימה. זהו אריאל שרון, הנשמע לעקרונות צה"ל ולמצב בשטח יותר מאשר לאלוף פיקוד מבולבל.
ידוע כי כל דיון היסטורי באלוף שרון דינו היום להישפט ככסות פוליטית, כביכול אוהדיו הנוכחיים יהללוהו על חלקו במלחמה ושונאיו יקללוהו, אולם זוהי טעות ממדרגה ראשונה. אלופים טובים רבים היו פוליטיקאים נוראיים, וממילא ברור כי רק מעטים מבין הפוליטיקאים מסוגלים למלא בהצלחה תפקיד צה"לי פיקודי בכיר. את הערכתו כאלוף המלחמה ההיא קיבל שרון לא רק מסאדאת עצמו, ויותר מפעם אחת, אלא משלל אקדמיות צבאיות בעולם.
בשלב מסוים שאל שר הביטחון על רצונו של שרון לצלוח את התעלה: "מה ההיגיון שלו?" (אגב, בעיתון אחד השאלה מוצגת כסקרנית ובשני כשאלה רטורית לעגנית). ההיגיון של שרון היה צריך להיות ברור לו, שכן הוא היה היחיד שעשה בשטח את מה שמצופה ממנו. חתר למגע, העביר את הלחימה לשטח האויב ופעל להצלת חיים, תוך יצירתיות וניצול יתרונות בשטח.
מי שסבר כי המעבר לשלב התקיפה מחייב שלא יהיו כוחות אויב על אדמת ישראל פירש לא נכון את עיקרון הלחימה הראשון שהוצג כאן. מי שסבר כי החתירה למגע הוא עיקרון שאמור לחול רק על שלב ההתקפה פירש לא נכון את העיקרון השני. מי שסבר כי הצלת חיי לוחמים היא אופציה נוחה בלבד פירש לא נכון את העיקרון השלישי. כמעט כל צמרת צה"ל בגזרה הדרומית טעו בכל אלה והפגינו חוסר יכולת משווע באסיפת השברים, ארגון מחדש ותכנון על פי המצב בשטח ועקרונות הלחימה המנחים.
ההחלפה המהירה של קונספציות ועקרונות, על-פי מצב הרוח (או חוסרו) של הפיקוד, היא אחד הגורמים החשובים ביותר למחדל יום כיפור. צודקים הטוענים כי בחשבון הסופי מלחמת יום כיפור היא הצלחה, אולם כשלון הימים הראשונים הוא מחדל שהיה עשוי להביא אותנו לתוצאה גרועה הרבה יותר, ויש ללמוד ממנו כדי שלא לעשות מחדל דומה בעתיד. לרוב עדיף, במצבי לחץ, ליישם את המוכר והידוע יותר, גם אם הוא חורק ומתאים פחות מנסיון חדשני כלשהו, מאשר לנסות ולהחליף את כל התפקוד של גוף מורכב כצבא תוך כדי תנועה ולחימה. בוודאי כאשר מול התפקוד המוכר והשוטף יותר לא עומדת תוכנית פעולה של ממש.
עיקרון תכנון המלחמה אינו אופציה אלא הכרח. ניהול לחימה מורכבת ושמירת קשר עם זירה מסובכת ומרובת אירועים ופרמטרים אינה אפשרית כאשר לא מוגדרות מטרות ולא ברור מדוע נעשה כל צעד ובאיזה אופן. הסיבוכיות הגדולה של מלחמה אינה מאפשרת למפקדים לעבוד ללא תוכנית וללא יעדים. אפילו צבא פרטיזני לא יחזיק כך מעמד לאורך זמן. המפקדים חייבים לדעת מה עליהם לעשות (ולעיתים גם לשם מה). אסור לשנות ביום לחימה קשה אחד את על העקרונות שהצבא בנוי עליהם ולנסות ולחשוב מחדש את כל עקרונות הלחימה. מרשם שכזה הוא מרשם לאסון. ביום כיפור הוא כמעט קרה.
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
