חמש שנים מאוחר מידי

לסוריה ולאירן היו ועדיין יש שתי סיבות עיקריות ליצירת תוהו ובוהו ולזריעת טרור בעירק: האחת היא מניעת ייצובו של השלטון בארץ הנהריים, כדי שלא יהיה פרו-אמריקני ולא יהיה בגדר "סכין אמריקנית הננעצת בגוף האומה הערבית", בדומה לישראל; השנייה היא פנימית – אם עירק תתייצב, והחוק, הסדר והדמוקרטיה (עד כמה שניתן) ישררו בה, תתעורר בלב רבים בסוריה ובאירן המחשבה שמא ראוי גם אצלם להחליף את השלטון, ואולי יהיו בהם גם כאלה העלולים לקרוא לאמריקנים לגאול אותם משליטיהם הדיקטטוריים. לכן, שואפים שליטי אירן וסוריה שמדי יום יתמלאו אמצעי התקשורת בתמונות זוועה מעירק: הרוגים, פצועים, אלמנות ויתומים. אלה, הם מקווים, יעקרו מלב אזרחיהן שאיפות לשינוי השלטון, ויהוו דוגמה למה שיקרה אם השלטון הנוכחי בסוריה ובאירן יוסר בדרך כלשהי.

בעירק לכדה ארה"ב מאות טרוריסטים שהעידו כי הוברחו לשם מסוריה או מאירן, וכן נשק וחומרי חבלה שהוברחו משתי מדינות אלה. בידי האמריקנים יש כיום שפע ראיות למעורבות סוריה ואירן במהומה בעירק, ולאחריותן להריגתם של מאות חיילים אמריקנים. כבר חמש שנים מנסה ארה"ב לשכנע את אירן וסוריה לסגור את גבולותיהן בפני הטרוריסטים, אך הן לא שועות לבקשות אלה. יתר על כן, בשתי מדינות אלה העיסוק השוטף בהברחת אנשים אפשרי רק בתיאום מלא ושוטף עם המודיעין הפנימי במדינה. ואם אכן נכון הדבר שבבית אשר הותקף בסוריה שכן מבריח כזה, אין ספק כי המודיעין הסורי ידע היטב על מעשיו, פיקח עליהם ואולי אף סייע להם.

הפעולה האמריקנית עוררה זעם רב בסוריה, שכן היא מצטרפת לשורה ארוכה של פעולות שביצעו זרים בסוריה כבתוך שלהם: בשנת 2003 הפציצה ישראל מחנה פלשתיני בעין אל-צאחב ובשנת 2007 הפציצה מִתקן גרעיני בבנייה, ואילו בפברואר 2008 חיסלו אלמונים בסוריה את עמאד מורנייה, ראש אגף המבצעים של חיזבאללה, ובאוגוסט אותה שנה חוסל עוזרו של אסד, גנרל מוחמד סולימאן. סוריה נראית אפוא יותר ויותר כמדינה שאינה מסוגלת להגן על שמיה, על שטחה ועל אנשיה, והדבר פוגע קשות בתדמיתם של הנשיא ושל עושי דברו. הצבא מופיע כגוף חסר יכולת מבצעית, והמערכת הפוליטית הסורית נבוכה על היותה מוצגת, פעם אחר פעם, כחסרת הסברים לקלות הבלתי נסבלת שבה מזלזלים זרים בריבונות הסורית.

אסד יודע שאסור לו למתוח את החבל עם ארה"ב בהכרזות קשות מדי, שכן הידרדרות היחסים עם וושינגטון עלולה להביא מכות אמריקניות נוספות והתנגדות אמריקנית עזה יותר למו"מ עם ישראל. לכן, התגובה הסורית היא בבחינת המינימום ההכרחי: הכרזה ש"סוריה שומרת לעצמה את הזכות להגיב במקום, בזמן ובאופן שתבחר", שמשמעותה היא שאמנם כרגע היא אינה מגיבה, אך בעתיד ייתכן שהיא תעשה צרות בדמות פעולות טרור. תגובה נוספת היא סגירת שני מוסדות חינוך שפעלו בסוריה בהשראה אמריקנית.

ואולי סוריה מסכימה בשתיקה?

מנגד, יש דעה שכל הפעולה הזו – שבוצעה ללא כל התנגדות סורית – הייתה בעצם בהסכמת השלטון בסוריה, המעוניין להציג בפני האמריקנים מצג של שיתוף פעולה עימם נגד הטרוריסטים, אך אינו רוצה לפעול נגדם בעצמו, כדי לא לחשוף את עצמו לפעולות נקם מצידם.

בעיה נוספת היא היחסים עם ממשלת עירק. זו מיהרה להתנער מאחריות לפעולה האמריקנית, אבל איש בסוריה אינו מאמין שממשלת עירק באמת מתנגדת לפעולה זו, שהרי אחרי ככלות הכל, הפעולה כוונה נגד מי שמערער את היציבות בעירק. לכן, מאז הפעולה מתנהלת מסכת הכרזות והכרזות שכנגד, בין דובריהן של עירק וסוריה. מבגדד נשמעה הטענה שהאדם שחוסל היה אחראי לרצח קצין עירקי שהיה מושל של אחד ממחוזות הגבול עם סוריה, ומדמשק נשמעה הטענה שהפגיעה בריבונות הסורית יצאה משטח עירק ולכן ממשלתה אחראית לה. ממשלת בגדד אינה מעוניינת להעמיק את הבעיה, שכן היא מכירה את יכולתה של סוריה להזיק לעירק, במיוחד לאחר שהכוחות האמריקנים יסוגו ממנה. מספר מדינות ערביות עומדות עתה לפתוח שגרירויות בבגדד, ופעולה כמו זו שביצעו האמריקנים, ושזכתה לגינוי ערבי בוטה, עלולה לעכב את תהליך ההכרה הערבית בשלטון שהציבה ארה"ב בעירק, הסובל בשל כך מהיעדר לגיטימיות בעיני ערבים רבים.

במקביל לכך, רבים בעולם רואים בפעולה האמריקנית מעין "פעולת הסחה" שנועדה למשוך את תשומת הלב העולמית לסוריה, בעוד אמריקה מכינה את "הדבר האמיתי" דווקא נגד אירן. יש סברה כי נשיא ארה"ב ישאף לתקוף את אירן עד צאתו מן הבית הלבן בינואר הקרוב, וזאת על-רקע חששותיו שאם יזכה ברק אובמה בנשיאות, הוא לא יפעל נגד אירן כלל, ואילו בוש ייזכר בהיסטוריה כנשיא האמריקני שבתקופתו הפכה אירן לאיום גרעיני על כל העולם.

אחרים בעולם הערבי רואים בפעולה צעד נואש של הממשל הרפובליקני להוכחת נחישותו במלחמה בטרור, כדי לרמוז לבוחר שרק בחירה במועמד הרפובליקני תבטיח המשך פעולה אמריקנית נחרצת נגד אויבי ארה"ב. דעה זו מקבלת חיזוק מהגינוי האירופי לפעולה, שכן אירופה נמצאת היום בעיצומו של תהליך דיפלומטי שנועד להחזיר את סוריה אל המערך המדיני העולמי, על בסיס התקווה האירופית שבכך תתנתק סוריה מאירן ואולי גם מחיזבאללה. כאן מתגלה במלוא עוצמתה המחלוקת בין ממשל בוש הנחוש לפעול נגד סוררים, לבין הרפיסות האירופית שמקורה במגמה לפייס את הקיצונים, האלימים והאכזרים, כדי להקהות את עוקצם.

כך או אחרת, ברור שפעולה זו היא בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי, לאחר שנים ארוכות של פעולה סורית רצופה נגד ארה"ב בעירק.

בשבוע שעבר, לראשונה מזה שנתיים נפגשו מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, ומנהיג מחנה המתנגדים לו – סעד אלחרירי.

הפגישה התנהלה ברוח טובה, מתוך רצון הדדי להוריד את המתח בין שני המחנות ולהרחיק מלבנון את סכנת ההידרדרות למלחמת אזרחים. אלא שבלבנון אין משמעות רבה לחיוכים מול המצלמות, לנוכח בעיית היסוד שממנה סובלת המדינה: נשקו של חיזבאללה, המאיים על המערכת הפוליטית השברירית שם ועל ישראל.

כל מפגש עם נסראללה מהווה בעצם הכרה באדנותו על לבנון ובשליטתו על כל המתרחש בה. סעד אלחרירי מנסה להרוויח זמן ולהרחיק את הרגע שבו יחליט נסראללה להשתלט על כל לבנון, ולכן אין ללכת שבי אחרי מראית העין של אווירה נינוחה; הפיצוץ בלבנון עלול להגיע, ומהר יותר מכפי שאנו סבורים, בגלל עניינים הקשורים באירן ובסוריה.