מוות במופע חי

תריסים בדרך כלל מיועדים לסגירה בלילה כדי שאור הבוקר לא יפריע למנוחת הישנים. אבל אני מכיר מצב שבו תריסים מוגפים, גם ביום, מתוך רצון שלא לראות ולא לשמוע. זאת כאשר קרה משהו ברחוב הניו-יורקי או בכרך אחר, ומי שהיה עד לכך, גם ממרומי הבית, הוריד את התריס, כדי ש "לא להיות מעורב". זה הפך כמעט למנטרה שלילית בחיי האמריקנים, עדים בפועל, ובפוטנצי , לפשעים במרכזים האורבנים בשעה שאזרחים טובים חוששים שמא יאונה להם רע במקרה הרע, או במקרה הטוב יסתבכו בעדויות.

לפני כמה חודשים פרסם אזרח אמריקני, אֶרן נורטון, תגובה למאמר שבו המשטרה מציינת לשבח אזרחים שנחלצו להגן על שוטר שהותקף (modbee.com). וכך הוא כותב: "לפני שלוש שנים הייתי עד לשוד של חנות בירה בצומת רחובות טיילור וגולדן סטייט בעיר טורלוק (שבעמק סאן חואקין בקליפורניה. צ. ג). החלטתי לעשות משהו למנוע את הגניבה, ורדפתי אחר שני גברים חשודים והצלחתי לקפוץ לתוך מכוניתם שעמדה בצד כשהמנוע פועל. חטפתי את המפתח ואלה נמלטו ברגל, בהשאירם מאחוריהם אישה שהמתינה במכונית. כאשר הודעתי על כך למשטרה קבלתי נזיפה: אסור היה לך להתערב ולסכן את עצמך. אפשר שהשניים היו חמושים. זאת הסיבה שהמשטרה נתקלת באפתיה שאותה הזכירו במאמרך. 'אל תהיה מעורב. רק הבא מידע'- הם אומרים לך. אז מדוע עלינו לנסות אפילו, אם זאת התגובה שלהם".

אינני יודע כמה עוד אמריקנים יהינו לעשות מה שעשה אותו ארן נורטון, אבל אני כן יודע מה היו עושים ישראלים, לא לפני שלוש שנים, אלא שלושים. הם היו מתערבים. הפקרות - שני צדדים לה. חלק אקטיבי-פעיל, וחלק פסיבי-סביל. אם יש חלל, כאשר הציבור הוא סביל - הוא מתמלא, לא ע"י המשטרה שאין לה כוחות להיות בעת ובעונה אחת במאות מקומות, אלא על-ידי פושעים. אפתיה של הקהל היא הצד השני של אי אכיפת החוק על-ידי אלה שמופקדים על כך.

לפי הדיווחים בעיתונות ביום א' בצהריים ב-19.10.2008, בא זילו פדידו לבית גרושתו, רוזי פדידו, באשדוד, ולאחר שמשך אותה אל מחוץ לדירה החל לדקור אותה בסכין לעיני עוברים ושבים. שכנים סיפרו כי זילו חבט בראשה באבן גדולה. חברתה של רוזי ששמעה את הצעקות שלה ירדה למטה וניסתה לעצור את החשוד אך הוא המשיך בדקירות ואיים עליה שיפגע בה. שכנה אחרת סיפרה שהחשוד אף שיסף את גרונה של רוזי. עד כאן הדיווח. חברתה של רוזי שרצה למטה, לפחות ניסתה לעשות משהו. אני תוהה מה עשו כל השכנים למטה שהתבוננו בזוועה, ואפילו לא ניסו להתקרב. הם דיווחו, כפי שקראנו לעיל, למשטרה. אילו ניסו, מן הסתם היה גם על כך דיווח. מדוע לא ניסו, מדוע לא זרקו אבנים לעברו של הבעל הרצחני, מדוע לא ניסו להסתער עליו לפחות בתנועה, ואולי, אולי היה מרפה רגע מקרבנו והאישה, אם כוחה עדיין עמד לה, יכלה לברוח. הרי מדובר לא בשכן אחד אלא בשכנים. גם זאב טורף בורח מפני עדר, ומשתדל לזנב אחרי פרט שמקרטע מאחור. כאן היה "קהל".


חוק "לא תעמוד על דם רעך"

חוק 'לא תעמוד על דם רעך- התשל"ח – 1998' נכנס לתוקף בספטמבר אותה שנה. ולפיו "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית, לשמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. לפי החוק המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה." (בסעיף זה רשויות - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושרותי כבאות. חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת בחוק, העובר על הוראה החוק - עונשו קנס.

החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת, והוא נימק אותו בהבאתו לקריאה שנייה ושלישית:

"לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על-רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל-רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו."

–דברי הכנסת ‏22 ביוני ‏1998.

אני לא מאשים, לא חוקית וגם לא מוסרית. אני רק תוהה. יש פה שני אלמנטים מסוכנים מאוד. אחד: הפחד. ג'ון קנדי בנאום ההכתרה הקלאסי שלו אמר, בין היתר:Let us not fear but fear itself . לאמור, יש לחשוש מן הפחד עצמו אשר משתק אותנו לפעמים. האלמנט השני הוא האדישות שבה מתקבל הנעשה בשטח ההפקר הענק ששמו מדינת ישראל. אם זה בכבישים, ברחובות, בגבעות של פורעים קנאים, במזרח הפרוע, שעושים פוגרום למסיקי זיתים. ואנחנו כמו באותו גילוף יפני (שמקורו כנראה סיני) של שלושת הקופים שלא רואים, לא שומעים ולא מדברים. או ההיפך הגמור: רואים, שומעים, מדברים ולא עושים. היה עוד חסר שאי אלה שכנים יבואו בטענה מדוע המשטרה לא הייתה במקום. אולי אפילו עליה להיות בחדר המיטות.

למשטרת ישראל יש הרבה כשלונות בצד הצלחות אבל יש לה הרבה מאוד בעיות. הבעיה הגדולה ביותר שלה היא היחס של ציבור אדיש. לדוגמה. האם המשטרה יכולה למנוע דריסת הולכי רגל, בכביש עירוני? היא יכולה וחייבת להעמידם לדין, והדין צריך להיות כזה, שהאשם יחשוב שנים רבות בכלא על הנפש שנטל. כבר עסקנו בזה. בלי ציבור שמתייצב בצורה נחרצת ונמרצת אחרי החוק, המשטרה לא תצליח למגר את הרצחנות, החמסנות, ההפקרות, אפילו אם יעמידו לרשותה את כל התקציבים שהיא רוצה. ביפן, כפי שציינתי באחד ממאמריי, אוכפי החוק הראשונים הם האזרחים עצמם. איפה ההמונים שיפגינו בכיכר רבין, באשדוד, בנתניה. מה, זה לא זה? גלעד שליט תודה לאל - חי, וישוחרר, רוזי - כבר לא. רוזי היא לא רוז פיזאם שנרצחה לפי החשד על-ידי סבה - זוכרים את פניה שהופיעו בכלי התקשורת ימים רבים? היא רוזי פדידו, אישה בת 57 שנרצחה לפי החשד על-ידי בעלה. הופכים את הדף.


אזרחים נוטלים חוק בידיהם

במציאות, כמו לעתים בסרטים, האזרח הבודד נאלץ לתרגם את החוק לשפת מעשה כאשר הוא מגן על עצמו. מקרה אחרון אירוע ביום ג' ה-28 באוקטובר כאשר שלושה פורצים חדרו לביתו של איש כוחות הביטחון במושב בן שמן. האיש, שזיהה את הפורצים, סיפר כי חש מאוים ושלף את הנשק שברשותו וירה לעבר הפורצים. כתוצאה מהירי נפצע קשה אחד הפורצים, בשנות ה-20 לחייו, ומאוחר יותר מת מפצעיו בבית החולים אסף הרופא. "הפורצים צריכים לדעת שאין להם מה לחפש בבתים ובשטחים חקלאיים", אמר ח"כ ישראל כץ בראיון לגלי צה"ל. "צריך לאפשר לאזרחים להגן על עצמם כנגד פריצות", הוסיף. הוא אמר כי לו הפורץ היה חודר לביתו ומסכן אותו ואת משפחתו, גם הוא היה יורה בו. ח"כ כץ הוא שיזם את החוק הידוע כ"חוק שי דרומי".

החקלאי שי דרומי ירה לעבר גנבים שפרצו לחוותו, בינואר השנה, והרג אחד מהם. העמדתו לדין בעוון הרג, קומם על הפרקליטות לא רק את עמיתיו החקלאים, אלא גם חלקים רבים של הציבור הרחב. בעקבות האירוע בבית שמן אמר דרומי כי "על היורה להיות מוכן למערכה קשה על הוכחת צדקתו". לדברי דרומי, החוק הקרוי על שמו נולד מתוך אוזלת ידם של גורמי האכיפה במדינה, שאינם מצליחים להשליט סדר. במקרה זה, הציבור שאינו פעיל די הצורך בתיקון פני החברה על-ידי מעשים חיוביים, רואה בדרומי מעין שליח ציבור, או שליח מצווה. שלא לדבר על איזה קתרזיס ממנו מושפע צופה בסרט פשע, כאשר הוא רואה בודד או חבורה, לוקחת על עצמה לבער פשע ופושעים בשעה שמערכות המשפט ואכיפת החוק לא עושים די בהגנה על האזרח.

באמריקה המצב חמור יותר מאשר כאן. בארץ עוד תמצא אזרחית כמו השכנה שרצה למטה כאשר שמעה את זעקותיה של רוזי וראתה מה בעלה בעבר מעולל לה. באמריקה, כפי שמעיד ארן נורטון, לעיל, הוא יזכה לנזיפה של המשטרה. כאן אילו השכנה הייתה מצליחה, כפי שהצליח נורטון, המשטרה הייתה נותנת לה צל"ש שלא לדבר על הציבור והתקשורת. באחרונה למדנו, גם על בשרנו, שאמריקה יכולה להיות דוגמה לדברים טובים רבים, אבל לא לדברים רעים רבים. אולי עם חילופי השלטון בבית הלבן, הממשל החדש בראשות ברק אובמה, הדמוקרט האפרו-אמריקני, ירסן בין היתר את הנגישות הקלה לכלי נשק בארה"ב. תזכורת טרייה. נער אמריקני בן 8 נטל רובה וירה באביו ובידידו רק שלשום. ושמא גם האכפתיות לחיי אדם תקום לתחייה. ולכך התייחס אובמה בנאום הניצחון המכונן שלו.

היהודים מעולם לא היו שווי נפש בתחום של הצלת חיי אדם. חז"ל קבעו ש "כל המציל נפש בישראל כאילו הציל עולם ומלואו". זה, אגב, המוטיב של ארגון 'הצלה לישראל'. מצמרר לקרוא שח"כ פרוש, המועמד לראשות ירושלים, הוא מליץ יושר לאב שהתעלל בתינוק שלו עד שמת, בטיעון הנלוז ש"הוא בחור טוב. משפחה טובה". זאת אטימות במקרה הטוב ביותר. בתחום הסיוע להצלת חיים יש ויש אשר נרתמים לעזור, אם בתקשורת מתפרסמת ידיעה שיש צורך בתרומות להצלת חיים. אולם בתחום ההרתעה, לא רשויות אוכפות החוק ולא האזרחים עושים די, כל אחד כפי יכולתו וחובת האחריות שמוטלת עליו לראות בכך משימה ומטלה מן הדרגה העליונה. אם צריך דוגמה, ניתן לקחת אותה מצבא ההגנה לישראל, גוף שבעצם מופקד על שימוש בנשק לצרכי הרג, ערך חיי החייל הוא ערך עליון. ככה מכל מקום, זה היה.

בשבוע שעבר היה דיווח באחד מערוצי הטלוויזיה ובו רואים תמונה, שצולמה על-ידי שני נערים בטלפון נייד, שבחור צעיר מתנפל על אדם מבוגר באחת השכונות בחדרה. מי שסיפרה לי על כך ציינה כי באותו צילום נראה גבר צעיר עובר במקום, חומק ממש בלא לנקוף אצבע. או סיפור טרי יותר מלפני כמה ימים שעליו דווח בעיתונים. בדיווח של רותי סיני ('הארץ', 3.11.2008) אפריקני יליד קונגו בשם אלן גנדו שנמצא בארץ 13 שנה, שהשלפוחית שלו לחצה עליו, הטיל את מימיו לא הרחק מחנות אטליז. "בעל החנות התחיל לצעוק למה אני עושה פיפי בסביבה. ביקשתי סליחה ואמרתי שנורא הייתי צריך ולא יכולתי להתאפק. הוא המשיך לצעוק ואז בא הבן שלו, תפס לי את החולצה והתחיל לתת לי אגרופים בגב. בעל האטליז לקח ארגזי פלסטיק והחל לחבוט בי בעוד בנו ממשיך להכות ושני סוחרים נוספים מצטרפים ואוחזים בי כדי שלא אברח מהמכות. 'אתה חרא, כושי מסריח, תחזור לאפריקה, נהרוג אותך ואת המשפחה שלך'".

הזעקות שלו הביאו למקום עוד ועוד מבאי המרכז וגם אשתו של גננדו הגיעה בריצה. גננדו, בחור חסון, הצליח להשתחרר והחל לברוח, כשהוא שותת דם. אחד הסוחרים רדף אחריו עם מוט ברזל אבל בני הזוג חמקו ממנו. גננדו קיבל טיפול קצר בבית חולים והגיש תלונה במשטרה. "ראיתי שנאה בעיניים שלהם", אומרת אשתו. "מה שהיה עוד יותר מפחיד זה כל אלה שעמדו מסביב ולא עשו כלום". ומה אנו עושים לנוכח מה שקרוי "רצח על כבוד המשפחה"? המונח הזה עצמו ראוי שיימחק. אם כבר, זה רצח לדיראון המשפחה.


"אילו שינדלר לא היה מסתכן"

המשל אומנם רחוק מאוד מן הנמשל, מרחק גלקטי. אבל במשך כל הדורות, האומץ לא היה שייך רק לחיילים בזירה הלוחמת. בזירה הזאת אנו, כאמור, עדים לחיילים מסורים עזי לב שמסכנים את חייהם וגם מקריבים אותם למען הצלת חבריהם. אבל גם הרבה אזרחים שמו נפשם בכפם, כדי להציל אחרים. וכי מי הם "חסידי אומות העולם", נשים וגברים שהסתכנו בחייהם שלהם כדי להציל נפשות, בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה.


מולי דורנר

כאשר חיפשתי באתרי האינטרנט משהו בנושא שנקרא "לא להיות מעורב", נתקלתי במאמר של נערה יהודיה אמריקנית בת 16 בשם מולי דורנר, מתיכון Greely West-Colorado , אשר זכתה בפרס Memorial Remembrance Assay- וכך היא כותבת בקטעים האחרונים של המאמר:

"מה היה קורה אילו אוסקר שינדלר היה מחליט שלא להיות מעורב? 1,300 היהודים שהועסקו במפעל שלו, היו נרצחים. מה היה קורה אילו ראול וולנברג היה חושש לעשות מה שהוא חשב לצודק? 100,000 אנשים היו נכחדים.

"לפי תום לאנטוש (סנטור יהודי אמריקני, ניצול שואה, ממוצא הונגרי שנפטר לא מכבר -צ. ג), הסמכות היחידה של וואלנברג הייתה האומץ שלו. הוא לא חשש לחייו. זה היה כאילו שאומץ לבו היה בו די כדי להגן על עצמו. הרבה חיים ניצלו משום שאזרחים פשוטים ראו מה קורה ולא פחדו לעשות את המעשה הצודק, אף שהגנה על יהודים פרושה הייתה מוות אילו התגלו על-ידי הנאצים.

"ככול שאני מרבה לחשוב על זה, כך אני מגיעה לכלל מסקנה שהשינוי מופיע כאשר אדם אחד צועד את צעדיו הראשונים בכיוון הנכון, מגיח מן המים ונוכח שאפשר ללכת. אז אחרים הולכים בעקבותיו. בצורה זאת אומץ מקדם אומץ, פחד ושנאה נדחקים הצידה, ומה שנותר הוא הטוב. אתה לא יכול לעמוד בשוליים ולמחוא כף לאנשים טובים, מכיוון שזה לא יועיל במאומה. האם ראוי ליטול סיכון למען הזולת? התשובה היא:בהחלט. אם אינך מצליח, לפחות אתה צודק.

('You can not stand Idely', Mollie Doerner, www.raulwallenberg.net)

כפי שאנו לומדים מן ההיסטוריה, הבריות הן במיטבן במצוקה גדולה, אשר היא שמעידה כי נבראו בצלם. דומני שאנו כאן בארץ נמצאים בשולי מצוקה שכזאת. זאת אינה סכנה מיידית, מדינית או ביטחונית שנשקפת לנו. זה לא אויב אשר מאיים עלינו מבחוץ. זה סרטן שנמצא בקרבנו ואם לא נבלום אותו הוא ירסק אותנו לאט, לאט.

על משקל של אמירה, שאם אינני טועה לקוחה משיר של האצ"ל, אולי אפילו של זאב ז'בוטינסקי (למזהה אכיר תודה): "למה נירא מוות, הן הוא על כתפינו רוכב". אפשר לומר שהוא ירד מהכתפיים, משתולל בכבישים, ליד פאבים, ברחובות, בבתים, ואנו מתבוננים בו בגובה העיניים, חסרי מעש ואונים.

לצערי איני תולה תקוות רבות בהנהגה שלנו, שתהווה אות ומופת בהתנהגות ובאכפתיות ממשית ומעשית. אני אומר וחוזר ואומר, ואני לא היחיד, ששלמות ארץ ישראל ההיסטורית, פחות חשובה משלמות העם, ולא תהא שלמות העם ללא שלמות האדם. המעט שאני יכול לעשות הוא להצביע על הגוף שנעשה שקוף וחוור, סימנים מובהקים לאותו מכרסם קטלני.

נוחי בשלום על משכבך רוזי, ורק שלא תהי "צרורה בצרור החיים". הם, כפי שהם, לא ראויים לך. אלא. . . . אלא אם כן, נלמד עוד משהו מאמריקה - להתחדש. לא לחיות על חרב נוסח בוש, אלא על ערכי אנוש נוסח אובמה. הנה סיום אופטימי.