חלף עשור למותו של מיכאל דשא, איש מושב שְדֵמה, משורר אוהב ארץ ישראל, איש אדמה ומחובר לשורשים היהודיים ולהיסטוריה הארץ ישראלית. כאשר באנו לחלקת האדמה שלו במושב שדמה ראינו כמה אהבה הוא משפיע על העצים והשתילים. זו הייתה תחילת הסְתָו, ולרגע שמענו אותו מפזם לעצמו את השיר שלו, והטבע כמו ענה לו:
כל פרח הוא שיר
כֹּל פֶּרַח הוּא שִׁיר -
מִלּוֹתָיו עַלְעָלִים
שׁוּרוֹתָיו גִּבְעוֹלִים
וְרֵיחוֹ וּגְוָנָיו -
חָרוּזִים וּצְלִילִים
הַנַּרְקִיס, לְמָשָׁל,
שִׁיר עַלִּיז וְצוֹחֵק,
צְחוֹק צָחוֹר וְזָהֹב
הוּא זוֹרֵעַ הַרְחֵק
בִּצְלִילֵי בֹּשֶׂם טוֹב.
הָרַקֶּפֶת הִיא שִׁיר
הרקפות והצלילים הפעימו אותו. מיכאל דשא הגיע למושב שְדֵמה בשנת 1965, כך מספרת בִּתו אוֹרית ברנר, ולדבריה, כולם היו מופתעים כיצד זה אדם מתחיל בגיל 50 מסלול חיים חדש כחקלאי. שאלו אותו: איך תקים בגיל כזה משק, תטפח אדמה, האם יש לך כוח לעמול בנטיעת עצים? דשא אכן עשה זאת ובאהבה רבה. מי שקורא את שירתו רואה שהחיבור לאדמה העשיר את הכתיבה שלו. אצל מיכאל דשא החיים והשירה היו דבר אחד, הזריעה והנטיעה התאחדו עם שירת הלב בלב הטבע. לפעמים נדמה לנו, ששיר זה דבר שכותבים ליד שולחן או על מקלדת מחשב. אצל מיכאל דשא הכתיבה צמחה מתוך השורשים, רטובה ונושמת.
לפעמים יש תחושה, שאין זיכרון לראשונים – ואנו אומרים: צריך לזכור אותם, צריך לזכור איך התחלנו את היצירה העברית בארץ ישראל. מה הפעים והרעיד את הדורות שבאו ליישב את הארץ, לבנות כאן ארץ חדשה.
מיכאל דשא נולד בכ"ג סיון, תרע"ה (1915) בבוברויסק, שברוסיה הלבנה. הוא היה ילד קטן כאשר המשפחה נאלצה להעתיק מקום מגוריה לכפר, ושם כבש הטבע את נשמתו של הילד הרך. מיכאל דשא למד בביה"ס הריאלי בחיפה ומיד נמשכה נפשו ללימודי החקלאות בביה"ס "מקווה ישראל". הוריו, שהחליטו להיות חקלאיים, התיישבו בבאר-טוביה הישנה ומשנשרפה במאורעות תרפ"ט, עברו למושבה פרדס-חנה.
לאחר שסיים את סמינר בית הכרם למורים בירושלים, הדריך ולימד, בין היתר, בעמק יזרעאל, במושב תל-עדשים, כשבין חניכיו בנוער העובד והלומד גם אשתו לעתיד, יעל לבית צימבל, רפאל איתן ("רפול"), ועוד רבים וטובים.
לאחר השואה (1946), נשלח על-ידי הסוכנות היהודית והג'וינט למחנות העקורים בגרמניה. אלה היו השנים שמיכאל דשא הכיר את המחויבות להכיר את נפש האדם, לחנך, לטפח את הרוח. במשך כשנה וחצי חינך דשא והכשיר ילדים ניצולים מרחבי אירופה כהכנה לעלייתם ארצה. במלחמת השחרור שירת בחטיבת אלכסנדרוני וסיים את קורס הקצינים הראשון. הציונות שבו פעפעה בכל מעשה, בכל שורה.
קשה לשכוח את מיכאל דשא, ולו בזכות השילוב המיוחד באישיות שלו, שילוב שבין האיש הכפרי העמל בנטיעות לבין יוצר המחובר למקורות ולרובדי העברית, איש שיר מובהק. קובצי השירה שלו עדיין מבהיקים מעל המדפים שלנו, שירה המתפרשת על למעלה מארבעים שנות יצירה: "אורים בלב ים", "עד הירח הזה", "עולת ימים האדמה", "יפה מכל שיר", "שבע ביום", "כמו אור ואוויר" ועוד. כמה שנים לפני מותו הוציא דשא לאור קובץ מבחר של שיריו בשם "כל שעה" – וכששוחחנו עמו על כך, הבינונו כמה היה קשה לו ללקט מבחר מכל יצירתו, כמה קשה היה לו להיפרד משירים אהובים ולבחור רק בשירים, שיש להם ובהם כוח לשוני וחוויתי לקורא בן הזמן הזה.
היינו מגיעים אליו לשדמה לנשום את האוויר של ארץ ישראל הישנה, לזכור כיצד נראית חלוציות - ודימינו בנפשנו שבאנו לפגוש אחד מן הביל"ויים שבא להפריח את השממה, לבנות לעצמנו בית של ממש פתוח לרוחות ולאור.
באותו סתיו פתח לנו דשא את הספר שלו וקרא את השיר על הנחליאלי, והקסם ניבט מכל מלה. הנחליאלים חייכו אליו כאשר פיזם להם בית משירו:
נַחֲלִיאֵלִי מַקְשִיב, חָרֵד,
וּזְנָבוֹ עוֹלֶה יוֹרֵד,
טוֹב לוֹ פֹּה מְאֹד בַּסְּתָו,
אֲךְ בָּאָבִיב הַבַּיְתָה שָׁב.
בכל ביקור שאלנו שאלות ובשנת 1998 נפגשנו לסדרת שיחות על שירתו. טיוטא חלקית פורסמה בשעתו בכתב העת "הירדן" וסיכום נוסף של השיחות בעיתון "נתיב", ינואר 1999.
כיום, במלאת עשור למותו של המשורר היקר, חשוב לנו להביא מבחר מן השאלות והתשובות בשיחותינו עם מיכאל דשא ז"ל.
בקובץ נוסף שערך, כלל שירים חדשים: "הכל צפון, הכל אפשר". כשהגענו אליו להיפגש עמו לסדרת שיחות, מצאנו אותו במושב שלו, מושב שדה, סמוק ומיוגע בין מטעי הפקאן והתפוזים. אמרנו לו: "יש כאן תחושה של חלקת אלוהים קטנה, השראה גדולה", והוא חייך וליטף גבעולי פרחים. להלן כמה תשובות ושאלות, הצדעה לאישיותו של משורר שהלך לעולמו ולא נשכח:
שאלה: לא רק בשיריך לילדים, גם בשירתך הלירית, אתה שואב את סוד ההוויה מן הטבע. סודות הפלא והזוהר שבו את לבם של משוררים רבים. לדוגמה – ביאליק, ש' שלום, ונראה שגם לך יש נטייה ללכת שבי אחר כיוון מסתורי זה. "קשת הפלא", "בשבי הנצח", "האאמינה לחושיי"...מה תפישתך בנושא זה?
דשא: אותם מלים ומושגים נתפשים על-ידי משוררים שונים בצורה שונה. לא הרי תפישת הפלא והסוד של אצל ש' שלום כתפיסתי שלי. ש' שלום, היה צאצא למשפחת חסידים ומקובלים, ספג את תורת הסוד של הקבלה, עשר הספירות...החתירה אל הקדושה. אביו של שלום היה רבי של חסידים. בשירים שלי ב"קשת הפלא" ניסיתי לתפוס במילים ובתמונות פיוטיות את סוד ההשראה... פלא של מצב נפשי מיוחד הקרוי 'מוזה'. בשיר שלי "בשבי הנצח" ניסיתי לתת ביטוי שירי למצב הנפשי של המשורר אשר לעתים משתחרר מכבלי הזמן וממריא על כנפי השירה אל זמנים רחוקים, לדמויות מני קדם... זה היה בזמן שחייתי בקיסריה העתיקה. הייתי חבר שדות-ים ושרידי הארמונות העתיקים ותפארת הנמל של הורדוס העבירו בי תכופות תחושה של זמנים רחוקים... מסע הזדהות עם דמויות עתיקות, הדמיון הפיוטי צולל לנבכי העבר, כפי שהוא ממריא לפסגות של עתיד נכסף.
שאלה: התפיסה המיסטית והרגשת הגורל המלוות שירים רבים, מגיעות למיצוין בקביעה החותכת ש"כל הדברים נחתכים בלעדינו", כך בספרך "כל שעה", עמוד 202. התוכל להרחיב בנושא זה?
דשא: אנשים דתיים מאמינים כי האל גוזר בכל יום דינו של כל יצור – ובתוך זה גם את גורל בני האדם. תפילה מעומק הלב או מעשים טובים יש בכוחם לשנות גזרי-דין. אנו, בחטאינו הרבים, איבדנו את תום האמונה ואת הביטחון במצוות ובתפילות...על כן אנו ניצבים אל מול העתיד נבוכים, חרדים ודואגים. אין איש מאתנו יודע מה ילד יום, מה צפוי לנו...ביטוי לכך נתתי בשיר "כל הדברים נחתכים". יש כאן הד לדברי קוהלת "כל הדברים יגעים", "מעוות לא יוכל לתקון", וכך מתקיימת עוד קביעה של קוהלת "אין כל חדש תחת השמש".
שאלה: האם אתה חש ששירתך, היא זרם נבדל? האם באמת כולנו עיוורים וחרשים, כפי שאתה כותב בשירך?
דשא: אתה מתכוון בוודאי לשיר שלי "אל פייטני האופנה" שהוא אחד משירי נעוריי, משנת 1940. השיר הזה אינו משקף את עמדתי הנוכחית כלפי משוררים אחרים. באותה התקופה שלטה בשירה העברית מגמה מלנכולית בכיינית, מין רוח קוהלתית שכולה אפסות החיים. תיאורי הטבע והחורף האירופיים ואכן בשירת אירופה באותה תקופה שלטו מלנכוליה ודקדנטיות.
מצב הדברים השתנה בינתיים. גדל כאן דור של משוררים ילידי הארץ או לפחות חניכי הארץ. מובן שגם יחסי ועמדתי כלפי משוררים אלה השתנו. עם אחרים מהם קשרתי קשרי ידידות חמים והדוקים. ביניהם אמיר גלבוע, ע' הלל. עם זאת, ראוי לציין כי מאז ומתמיד ראה כל משורר את עצמו כאילו הוא ראשון בעולם, ראשון לגלות את תפארת היקום. אולי כאן המקום לצטט את טולסטוי אשר הגדיר את הראייה הראשונית של האמן בלשון זו: "האמן חייב לראות כל דבר שהוא בא לתאר, כאילו הוא הראשון שראה את התופעה, כאילו לעיניו נבראה בראשונה".
שאלה: שירך "ברית בין השלמים" משיב אלינו הדים מבריתות מקראיות קדומות. האומנם יש "התגלות חילונית"?
דשא: במרכז תורת ישראל שולט העיקרון של צדק חברתי ושל חסד ואהבה בין אדם לחברו ובייחוד כלפי החלשים והעשוקים. נביאינו, שהיו משוררים גדולים, אם לא הגדולים ביותר בתולדות האנושות, שיתפו ברעיונות אנושיים אלה גם תופעות טבע ואיתני טבע. יש מזמורים שבהם משתתפים גם ההרים, השמים והארץ בחזיון גאולת ישראל: "ושמתי כל הרי לדרך ומסילותיי ירומון...רונו שמים וגילי ארץ".
שאלת לגבי התגלות חילונית. כן, יש התגלות חילונית. הוגי דעות רבים שואבים רעיונותיהם מן הנביאים. קיבוצים בראשית דרכם נראו בעיני רבים כחיקוי לכיתות האיסיים. אפשר לצטט פסוקי שירה מאותם ימים – ובייחוד את שיריו של לוי בן אמיתי, איש דגניה. אפילו הארוחה בחדר האוכל הקיבוצי נתפסה כטקס קדום של כוהנים. מעבר לנושא הצדק והחסד יש אלמנט נוסף לברית הגדולה והאוניברסאלית – היופי שבטבע, באדם, ביצירת האדם. היופי ממלא תפקיד מרכזי בחיינו יום יום. אלה התגליות המופלאות.
שאלה: מי שקורא בשיריך מגלה כי סוד הדברים וקיומם נעוץ בנפשו של המחבר, המשורר. כך, למשל, בשיר "כל הדברים". האם אפשר לומר שזו תשובתך למילים של ביאליק "מאין נחלתי את שירי"? האם זו תמצית הארס-פואטיקה שלך?
דשא: כשכתבתי את השיר "כל הדברים" לא ראיתי לנד עיניי את שירו של ביאליק, אבל אם חשים כך, ייתכן שיש קשר, בלי שהתכוונתי לזה. הרעיון המרכזי בשיר הוא שמקור כל חוויותינו הוא הטבע, הים, השמים, השדות, היערות. בעלי החיים. וכן חוויות "טבעיות" כגון אהבה, לידה, מוות. כך גם אינסוף של גילויים בחברה, בטבע, ביקום. גם בתחום האמנות הפלסטית.
שאלה: הקשר לטבע, האהבה לטבע, יש הרגשה שזו המנגינה שלך. אלה מוצגים אצלך כנגד "התפאורה הטכנולוגית". כך למשל בשיר "שורש מהותו של העולם". האומנם התפתחות האנושות לכיוון הטכנולוגי היא התרחקות משורש מהותנו? האם לא נוכל לשיר את החוויה החדשה?
דשא: בוודאי נוכל לשיר את החוויה החדשה, ואנו אף שרים אותה. יש שירי המנון למכונית, לקטר הרכבת, לאונייה, לאווירון ... השאלה הנוקבת היא – האם שירים אלה הם אומנם שירים במובן הנעלה של המלה? האם הם נובעים משורש המהות, משורש נפש האדם – או שהם "פיוטיים": חרוזי תהילה ושבת. המצאות אלה גם אם הן מתוחכמות אין הן תופעות ראשוניות מבית מלאכתו של הטבע, פרי מקרי של צירופי גורמים שונים. האם ניתן להשוותם לסחלב, לים גועש, לים שלו, לגשם נדבות, לשלג צחור, לצחוקו של תינוק...וכדאי לזכור את דברי ביאליק במאמרו "גילוי וכיסוי בלשון" וכן את דברי טולסטוי במאמרו "מה זאת אמנות".
שאלה: אתה חוזר שוב ושוב למקורות קדומים, גם בשיריך, גם במחשבות שלך. האם הקשר הזה מבטא רצון מוצהר ליצור "תרבות יהודית"?
דשא: לעניות דעתי, עד כמה שאדם יוכל להיות שופט לעצמו ולכוונותיו המתבטאות בשיריו, לא היו לי ואין לי במודע שום כוונה או יומרה ליצור "תרבות יהודית". אבל יש משהו בדברים שאמרת. רבינדראנט טאגורי, למשל, משקף בכתיבתו הלך נפש ומבנה מחשבה הודיים, גם אם בצורה לא מודעת. כך גם משורר יהודי. כאשר אני כותב על פרפר או ציפור, מהדהדים בי רעיונות ופסוקים ממקורות ישראל.
שאלה: האם אתה חש, ששירתך ויצירתך מבטאות את "המצב הישראלי" או שמא הן שירת יחיד, ואולי אתה מוצא עצמך מבטא את שני העולמות?
דשא: שיריי ברובם הם בבחירת שירת יחיד. אולם יחיד זה הוא יהודי וישראלי, גדל וחי בישראל. הנופים שלי הם נופי העיר, הקיבוץ, המושב, הכפר הקטן שלי (באר טוביה הישנה)... טבעי הדבר, שספגתי לתוכי חוויות, רעיונות, מראות, מצבים חברתיים והלכי-נפש, שהם נחלת רבים בישראל. לא אופתע אם רבים מבני גילי, ואף צעירים יותר, ימצאו בשירים שלי הדים לחוויות ילדות ונעורים שלהם.
שאלה: בקובץ המבחר שלך, "כל שעה", אתה מביע קנאה כלפי סופרים היודעים לבטא את החולף והמתחלף, את העכשווי, ומה על כתיבה המבטאת את הנצח?
דשא: כל יצירה שואפת לבטא את הנצח שברגע, להדגיש ולהבליט את בכל חליפות הזמן את היסוד הנצחי שבחיים. האמת שאינה מתחלפת...הרבה דברים הכתובים בקוהלת ובשיר השירים הם אקטואליים ואמיתיים עד היום.
שאלה: בשירים רבים שלך ביטאת את הרעיון, שהשירים הם דו-שיח עם הנפש. והנה בשיר "גלות" אתה חדש, שגלית ממחוז עצמיותך...
דשא: כל שיר הוא אכן דו-שיח עם נפשך. השיר מבטא חוויה, הנסות, ואכן גם השיר "גלות" מבטא מצב נפשי או התנסות העוברת על נפש המשורר. הוא מגלה כי חלה הינתקות ממקורות חוויה שעמדו לו בעבר. מצב חריף כזה מזכיר לו גלות, היעקרות מנופי מולדת, הליכה לארץ ניכר.
שאלה: האם אתה חש שיש התפתחות בשירתך? האם יש שינויים ותמורות שאתה מודע להם, שאתה יכול "לשים עליהם את האצבע"?
דשא: שאלה לא קלה...קשה לאדם לשפוט את עצמו. אני חש התפתחות ושינויים מפליגים בשיריי האחרונים לעומת הראשונים. למשל, בצורה. בשירים רבים בשער החמישי ובשער השישי בקובץ המבחר שלי "כל שעה" (מעמוד 201 ואילך) כמעט אין חריזה. הריתמוס והמבנה חופשיים וזורמים כאילו באופן ספונטני. מבחינת התוכן, מרבית שיריי האחרונים הם שירי הגות, וכך הנושאים. אין אלה עוד מראות טבע חולפים ומתחלפים אלא הלכי-נפש המושפעים מן הנופים...המחשבות תופסות בהם מקום מרכזי לעומת ציורי הנוף בשירים הראשונים שהיו ציורים עליזים על-פי רוב.
B<שאלה: בספרך "עבודת עץ ואבן" נתת ביטוי לפילוסופיית החיים שלך באמצעות קטעי פרוזה קצרים (מסות) ואפוריזמים. האם חש שהשירה אינה מאפשרת לבטא אותם קווי מחשבה?
דשא: ז'אנרים שונים בכתיבה מבטאים גופי מחשבה, התנסות, השקפות ודעות בדרכים שונות. הרשימות בספרי "עבודת עץ ואבן" משתייכות ברובן לסוג המסה, שהיא כעין מאמר פיוטי או פיוט בפרוזה. חשתי כי מה שברצוני לבטא או לתאר איננו בגדר שיר, שיש בו משקל וקצב...חשתי שצלילי המלים, הריתמוס והחריזה תורמים אף הם לשלמות הביטוי ולמיצוי החוויה. במסות קטנות הללו ביטאתי מחשבות, ביקורת, רשמי נופים...בשורש השיר הלירי יש תמצית של חוויה חד-פעמית, חוויה אחת ויחידה.
שאלה: בשיר הסיום של קובץ המבחר שלך – אתה מסיים בתקווה, שהמלים תשרודנה, שהמלים תנצחנה "בסופת הימים". מול כל התמורות והכאבים והמלחמות – מול כל זה, האם המילים אכן מנצחות?
דשא: אכן כך הוא. מה נותר מדורות קודמים? שירים ודברי הגות. האמיתות של שירי השירים, קוהלת, אינן עוזבות אותי. אלה עדיין לא איבדו מעוצמן, מרעננותן. וכבר חלפו מאז שלושת אלפים שנה... גם מקורות סיניים עתיקים, או הודיים, או מצריים, מצטיינים באותה הסגולה של הישרדות, של שמירת כוח האמת והשכנוע שבהם. נכון, שרדו גם הפירמידות ועוד שכיות חמדה. אבל, שירים ופתגמים ואמרי נבואה וחוכמה – כוחם רב יותר. לשירה ולסיפור ולמילים יש כוח להאריך ימים יותר מכל יצירת אנוש.
לאחר שתם הריאיון באנו לטעום ממטעמי הבית, ודשא אחז בידו חצב. דשא אהב את שיריו לילדים ובין שפתיו התנגנו מלות שירו:
עם ערב לגבעות אצא דומם,
עצוב, יגע כמו אדמת אלול,
פתאום החצבים זורחים תומם,
בלב צלצל צחוק ילד זך, צלול.
