דם על הידיים

22 הרשעות קודמות. זהו גליונו המרשים של נהג האוטובוס, שלפי כל הסימנים גרם אתמול לתאונה בדרך לאילת. 22 הרשעות בשבע שנים, כלומר: פעם בארבעה חודשים הוא נתפס עובר על חוקי התנועה. והתם שואל: מה זאת? כיצד הוא המשיך לנהוג? והחכם משיב: מה התמיהה הזאת לכם? והלא בישראל אתה חי.

קל ונוח להאשים כל מיני גורמים חיצוניים בתאונות הדרכים: תשתיות, מזג אוויר, תקלות מכניות. יכול להיות שזה נכון, אבל זה מזכיר לי את מי שמאשימים מחשבים בתקלות. למחשבים אין טעויות, כמו שלכסאות אין טעויות. אם המחשב שוגה, זה אומר שהייתה טעות אנוש - בתכנות, בשימוש או בתחזוקה.

בדיוק אותו הדבר לגבי תאונות. כביש משובש אינו סולל את עצמו ואינו מתחזק את עצמו; מישהו סלל אותו ומישהו אמור לתחזק אותו. גשם אינו גורם לתאונה; כאשר הכביש רטוב והראות לקויה, חייבים לנהוג במשנה זהירות. תקלות מכניות אינן קורות מעצמן; טיפול נכון ברכב יכול לגלות אותן מראש. ומעל הכל: מישהו הרי אוחז בהגה, מישהו עוקף במקום אסור, מישהו עובר באדום, מישהו נוהג במהירות מופרזת, מישהו נוהג תחת השפעת אלכוהול.

בדרכיו של הנהג הישראלי

יש הרבה מחקרים מלומדים על הסיבות לתאונות. אני לא נוהג, ואולי זה דווקא נותן לי יתרון, כי מנקודת המבט של הולך רגל ומשתמש בתחבורה ציבורית, קל יותר לראות מה מתחולל בכבישי הארץ. אם לתאר זאת בשתי מילים: רישיון לרצוח. לגנוב כמה שניות ברמזור, להיכנס לצומת באור אדום, לא לתת זכות קדימה להולכי רגל, לדהור במהירות מטורפת. את כל זה לא עושים התשתית, מזג האוויר או המכונית. את כל זה עושה הנהג הישראלי.

מדברים על שינוי כולל של תרבות הנהיגה. זו ודאי מטרה ראויה, אך ספק אם היא תושג בעתיד הנראה לעין, אם בכלל. אנחנו עם לא תרבותי, עם שסוגד ל"אח הגדול", עם חסר סובלנות כלפי האחר, עם אנוכי ונהנתני. אז למה שדווקא על הכביש נתנהג אחרת? ואפילו אם יהיה שינוי כזה, הוא יקח שנים רבות. בינתיים יהיו לנו 450-500 הרוגים בשנה ועוד אלפי פצועים. תעשו לבד את החשבון.

אימפוטנציה שוטרית-שגרתית

לכן, נשארנו עם האכיפה. וכאן נכנסים לתמונה עוד שורה של גורמים פושעים. כן, פושעים. אין לי הגדרה עדינה יותר. כי מי שיודע שהמוות משתולל סביבו ואינו ממלא את חובתו להילחם בו, הוא פושע. הרי כך היינו קוראים לרופא היודע שיש התפרצות של אבעבועות שחורות ונמנע מלתת חיסון. כך היינו קוראים למפקח בנייה היודע שהבניין מט לנפול ואינו סוגר אותו. וכך בדיוק צריך לקרוא לכל גורמי האכיפה: שוטרים, תובעים ושופטים.

המשטרה שלנו אימפוטנטית. היא כמו שלושת הקופים, רק במהופך: לא רואים אותה, לא שומעים אותה, לא מדברים איתה. אין שוטרים ברחובות. אין שוטרים בכבישים. אין שוטרים בצמתים. בכל העולם מסתובבים השוטרים בשטח, אבל אנחנו הרי הרבה יותר חכמים מהגויים האלה. אצלנו מפעילים את הראש ויושבים בתחנות. וכאשר כבר יש פעילות בתחום התעבורה, היא מתמצה בדרך כלל בבדיקת רשיונות ובדוחות לאזרחים החוצים את הכביש באדום.

הפרקליטות שלנו לא מתפקדת. תיקים נגררים שנים על גבי שנים, אם בכלל מחליטים להגיש כתבי אישום. זה נכון בתיקי צווארון לבן, זה נכון בתיקי פשע חמור וזה נכון בתיקי תעבורה. השילוב של המשטרה הלא-נוכחת והפרקליטות הרדומה גורם לכך שכל נהג יודע, שהסיכוי שלו לצאת פטור בלא כלום מעבירת תנועה, גדול עשרות מונים מהסיכון שייתפס וייענש.

"כל המרחם על האכזרים, סופו מתאכזר לרחמנים"

כאן נכנסים לתמונה השופטים. כאשר שופט רואה נהג שצבר עשרות עבירות תנועה ואינו שולל את רשיונו לפרק זמן משמעותי, הוא במקרה הטוב טיפש, ובמקרה הגרוע - פושע שמועל בתפקידו. כאשר שופט רואה נהג שהרג אזרחים חפים מפשע ואינו שולח אותו לשנים ארוכות לכלא - הוא אידיוט, לא רחמן. כי לאפשר לנהגים כאלו לחזור לכביש, פירושו לשחק רולטה רוסית בחייהם של הסובבים אותם.

שופטים נוטים להקל בעונשיהם של נהגים מקצועיים, כדי שלא לגדוע את מקור פרנסתם. אלא שההיגיון חייב להיות הפוך. דווקא מי שמקצועו בכך, אמור להיות מיושב בדעתו, זהיר ומודע לסיכונים. מי שמקצועו נהיגה, מבלה על הכביש הרבה יותר שעות מנהגים אחרים, ולכן הסכנה הנובעת ממנו גבוהה פי כמה. להחזיר אותו לכביש עם קופת השרצים התלויה על גבו, זה בדיוק כמו להעניק לאיש מאפיה אקדח ולצייד אותו בכדורים.

"כל המרחם על האכזרים, סופו מתאכזר לרחמנים" - קבעו חכמי ישראל, אשר הציבו את החמלה על האחר בראש סדר העדיפויות שלהם. חכמינו ידעו היטב, שאסור לתת לרגשות כלפי מי שניצב לפנינו לפגוע באחריות כלפי מי שאיננו נמצא כאן כדי לתבוע את זכויותיו. חובתו של השופט להגן על האזרחים, לא על הנאשם. חובתו לשמור על זכויותיהם של החפים מפשע, לא על אלו של הפושע. כל עוד השופטים עושים את ההיפך, הם פושעים בדיוק כמו אותם נהגים.