אלופים במדי מדינאים

לא רק ש"הודנא" איננה קיימת עוד (אם בכלל היתה פה לרגע איזו שביתת נשק), אלא שגם משא-ומתן איננו אקטואלי. "מפת הדרכים" מצטיירת יותר ויותר בתודעה כעוד ציון דרך בנתיב הנסיונות להניע תהליך מדיני שאולי יוביל להסכם כלשהו. היא מושג מבית מדרשו של הבית הלבן ("חזון הנשיא בוש"), שייזכר כנראה בנשימה אחת עם "אוסלו", "קמפ-דייוויד 2000", "ואי", "טאבה" וכו', כולם נחלת ההיסטוריה.

תהליך מדיני? דומה שרק אצלנו מפטפטים בנידון זה, משתעשעים באפשרות קיומו, גם כאשר השתוללות הטרור נמשכת במלוא עוזה ויהודים נרצחים. מספר חללינו כאשר ה"אינתיפאדה" מתקרבת אל תום שנתה השלישית, מטפס בהתמדה לקראת המספר הנורא 900. שלום? הסכם? היום הם נראים רחוקים מתמיד. השנה הבאה ככל שהדברים נראים בימי תשובה אלה לקראת ראש השנה התשס"ד, אינה מבטיחה לדאבון הלב יותר שקט, פחות אלימות פלשתינית, פחות הרוגים ופצועים. נמשיך לחיות על חרבנו, לסכל ולחסל.

מי ומי אצלנו, שלא נואשו מחלום המו"מ שסופו טקס חתימה ססגוני ומחויך על הסכם שלום? מסתבר שבראש המדברים על תהליך מדיני ובמיוחד על הוויתורים, שעלינו, הישראלים, לעשות לטובת הצד הפלשתיני, ניצבים דווקא כמה אלופים במיל. ראש וראשון להם, מי שמתראיין בכל הזדמנות ובכל כלי תקשורת, הוא מי שהיה מפקד חיל הים וראש השב"כ, עמי איילון.

עוד אלוף (מיל.), שקרנו ירדה באחרונה, בעיקר במפלגתו, אך קולו עדיין נשמע ברמה התקשורתית הוא ח"כ עמרם מצנע. אלוף (מיל.) אחר הוא שלמה גזית, שהגיגיו מתפרסמים בקביעות בעמודי הדעות והפרשנות של העיתונים ("המפה זקוקה למטרה... למשל, הגדרת היעד הסופי לפי נוסחת איילון-נוסייבה"...). ואפשר למנות עוד כהנה וכהנה שמות של קצינים בכירים, בעלי עבר צבאי מרשים, שדעותיהם נשמעות ברבים, יחסית יותר מכל סקטור חברתי אחר, בתוכניות אירוח טלוויזיוניות, ביומני חדשות ובטורי המאמרים.

המדהים הוא, שאותם בעלי-מדים לשעבר הם אלופי המחנה היוני בציבוריות הישראלית. יש ביניהם קצינים קיצונים במיוחד, ראשונים ההולכים לפני המחנה בהטפה לפשרות מרחיקות לכת עד כדי שיבה לקווי 67', עד כדי "הבנת" לחימת האויב בנו וגינוי פעולות הצבא בתחומי הערים הפלשתיניות ונגד ראשי אירגוני הטרור עם "חמאס" בראשם. מדהים להיווכח, כששומעים אותם או קוראים אותם, עד כמה לוקים הם בחוסר הבנה מדינית-אסטראטגית-לאומית. אבל, אולי, דווקא משום כך מוזמנים גנראלים אלה בתדירות גבוהה להשמיע דעותיהם ה"מוסמכות" בתקשורת לגווניה.

המכנה המשותף להם הוא ביקורתם הנוקבת כלפי הממשלה והעומד בראשה והטחת הטענה, שלישראל אין בעצם תוכנית מדינית, אין היא יודעת מה היא רוצה בסופו של תהליך ולאן היא מוכנה להגיע. כאשר הם אומרים "תוכנית מדינית", ברור למה כוונתם. תוכנית מדינית, לדידם, יש רק אחת - נסיגת ישראל מכל השטחים ופירוק ההתנחלויות. כל דבר שאיננו דומה למהלך שכזה - בל יחשב לתוכנית מדינית על-ידי אותם אלופי-מיל. לכן, גם אם ידבר ראש הממשלה, האלוף (מיל.) שרון, על "מדינה פלשתינית" ב-42% של שטחי יש"ע, למשל - דבר שהוא כשלעצמו מנוגד למצע התנועה שהוא עומד בראשה - זו, כמובן, אינה תוכנית מדינית אליבא דאיילון וחבריו. הפלשתינים לא יקבלו אותה, ולכן, יסבירו אלופי הפרשנות הללו, אין ישראל מציגה תוכנית כלל ועיקר.

הבה נניח, למען התרגיל האינטלקטואלי, שהאלימות תיפסק בדרך זו או אחרת, ה"חמאס" ושאר זרועות הטרור הפלשתיניות ישותקו ויחל מו"מ רציני בין ישראל לרשות הפלשתינית. במקרה כזה ישראל איננה צריכה להציג מראש לבני שיחה תוכנית מדינית ולדבר בפומבי על ויתורים ופשרות מכל סוג שהוא. גם אין היא צריכה להתחשב בכל אותן תוכניות שנדונו בעבר, החל באוסלו לפני עשר שנים, ואפילו לא ב"מפת הדרכים" הטריה יחסית. ישראל איננה מחויבת להכריז ולהתחייב כבר בראשית הדרך על המחיר שתהיה מוכנה לשלם.

על המו"מ להיות רציני, אמיתי והוגן, להתחיל מנקודת אפס, ולהתנהל מתוך רצון טוב, בלי לחץ של זמן. יהיו בו קרוב לוודאי מעלות ומורדות, משברים וכעסים, אבל אם היעד של שני הצדדים יהיה לעשות כל מאמץ על מנת להגיע לסיכום חיובי, ניתן יהיה, אולי, להגיע לפתרון המיוחל. ועוד דבר נדרש משני הצדדים מעבר לעצם הרצון להגיע להסכם: הבנה, כי ויתורים, פשרות, לא יהיו נחלת צד אחד בלבד.

טבעי כי לשולחן המו"מ באות המשלחות כל אחת עם סל של דרישות-מקסימום משלה. ההסכמה הדו-צדדית בוודאי לא תספק במאה אחוז אף לא צד אחד. ולכן, לא יתכן מו"מ שמתחיל מהנקודה המקובלת על יאסר ערפאת ועמי איילון, כלומר עם הסכמה ישראלית לנסיגה ממאה אחוז של השטח ה"כבוש", והמו"מ האמיתי נסב רק על נושאים נוספים - למשל, "זכות השיבה". משמעות מו"מ שכזה היא, שיש בו צד אחד שמקבל וזוכה וצד שני שנסחט ונותן. אין זה אלא תכתיב ערבי, תנאי שמציבים לנו, בעידודם של כמה אישים ישראליים ובהם אלופי-נסיגה. הם אף מהלכים אימים על הציבור בישראל, שמא יימשכו הטרור, המתח והמשבר הכלכלי אם לא נתחייב למהלך זה.

בוודאי שיש לה תוכנית לישראל. אין היא צריכה להכריז עליה מראש ובפומבי. בסתר לבה היא נכונה ללכת לפשרות, גם כשמנהיגה אותה ממשלת ליכוד-שינוי-מפד"ל, אך מה יהיו הפשרות הללו, מה יהיו הוויתורים וגבול הוויתורים, דבר זה חייב להתחוור רק תוך כדי מו"מ ובין המתדיינים סביב השולחן המדיני. מי שאינו מבין כי רק כך מתנהל מו"מ אמיתי, שיכול להניב הסכם הגיוני, בר קיימא, שלשני הצדדים יש אינטרס לקיימו - אינו מבין מו"מ מדיני מהו.

יש לנו פליאות אך לא טענות למצנע-איילון-גזית ודומיהם. הבנתם במדיניות ובמו"מ לשלום תואמת להפליא את תפיסת בני-השיח שלנו לעתיד. לאמור, קודם ישראל מוותרת על כל נכסיה, על כל תביעותיה, על כל זכויותיה, שהושגו בדם אלפי לוחמים, ואחר-כך מתיישבים עימה לשולחן המו"מ - ליתר דיוק: שולחן המתן (הישראלי)... יש לנו טענות אך לא פליאות כלפי כלי התקשורת שלנו, לעורכי העיתונים, למראיינים ולשאר עיתונאים, שמתייחסים בדחילו ורחימו לכל מוצא פה של כל אחד מחכמי-חלם אלה. ככל שהיו לוחמים וקצינים מזהירים, ותרומתם - בהיותם במדים - לביטחון המדינה רשומה על דפי ספר הזהב של מלחמות ישראל, הנה הם מגלים את חלמאותם, כשהם מגלגלים על לשונם "תוכנית מדינית", משמיעים הגיגים תבוסתניים ויוצאים נגד הקברניטים שמשום-מה אינם מתחייבים לאותם ויתורים.

היעד המדיני שלנו צריך להיות ברור - להשיג במו"מ, אם וכאשר ייפתח (והספקות כאמור רבים המה), את ההסכם הטוב ביותר לישראל, מבחינה טריטוריאלית, מדינית, התיישבותית והיסטורית. יעד כזה יכול להשיג רק אותו החלק המאמין בעם, שדבק בזכות היהודית על ארץ-ישראל, העולה על כל זכות אחרת; שיודע כי ירושלים השלמה היא לב לבו של העם היהודי; שמסכים כי רשאי יהודי להתיישב בכל חלק מחבלי המולדת, בין אם בקדומים ובין אם בקדימה; ויחד עם זה מוכן, מתוך כאב עמוק והתייסרות שאין לה שיעור, לפשרות תמורת שלום אמת, בידיעה שהצד השני יקצץ בתביעותיו מרחיקות הלכת.

מו"מ כזה, שמטרתו לשמור ככל האפשר על האינטרסים של מדינת ישראל, יכול לנהל רק המחנה הלאומי, רק מחנה המאמינים בייתכנותה של פשרה פנימית בקרבנו, כואבת ככל שתהיה, בין הרצון לממש את מלוא זכותנו על הארץ לבין השאיפה להשיג את יעד השלום המיוחל.