בכל אחד מתחבא קרנף

הרשו לי להיות רע (אני די טוב בזה ...), ולהגיד, שהיום יותר מתמיד - על סִפה של מלחמה מיותרת, שהמטנו על עצמנו, על טיהור רצועת עזה - צריך לא למחול לרשעים, שעשו את ההינתקות, ולטיפשים, שצייתו להם. הגרועים ביותר הם הצבועים, שביצעו את הפוגרום ביהודי קטיף למרות שלא האמינו בהינתקות, אלא משום שהיו "ממלכתיים", וחששו פן סירובם לבצע פשע מלחמה יהרוס את המסגרת הצבאית.

למשל, אלוף גרשון הכהן, שהיה מפקד אוגדת הגירוש מקטיף, ויש להניח, שהתלבט לא מעט עד שקיבל על עצמו את המשימה - גם כיוון שהוא בא ממשפחה דתית ידועה. אחרי הגירוש - ואולי כפרס על הפוגרום - הועלה בדרגה, ונשלח לפקד על המכללות הצבאיות (כלומר, פו"ם, מב"ל ושאר נגזרותיהם).

אלוף הכהן אמר - לפי אתר ויקיפדיה - כשביקר בבית משפחת סא"ל עמנואל מורנו, שנפל במלחמת לבנון 2: "מה שקרה בשנה שעברה [ההינתקות] היה פשע, ואני הייתי שותף לפשע נגד העם היהודי. מה שקורה עכשיו - מלחמת לבנון השנייה - זה העונש על מה שקרה לפני שנה [ההדגשות שלי - אב"ץ]".

אמירה כה חריפה, המגדירה את הגירוש כ"פשע נגד העם היהודי", וממיוחסת למפקד הפעולה הינה דבר חמור ביותר מבחינת הצבא, המעוניין לטהר את שרץ הגירוש - בעיקר עכשיו, כשהתבררה כבר (כמעט לכולם) הטיפשות האסטרטגית במעשה הנואל של ההינתקות.

אך קשה להבין את אלוף הכהן - גם כשאינו מתנצל.

ובאותו ההקשר - כתב הרב זלמן מלמד, הרב של בית-אל, על התשובה. לדבריו, הגירוש היה חטא חמור, שעשו המדינה וכל מי שהשתתפו במעשה הנורא.

"אם מישהו ממפקדי הגירוש אמר שהגירוש היה טעות ושהממשלה טעתה - זו לא חזרה בתשובה. הוא תולה את העבירה שעשה בממשלה, הוא כביכול לא אשם... אם הוא סבור שהיה חייב לשמוע בקול הממשלה, זה אומר שהוא עדיין לא מבין את גודל העברה שבמעשה שביצע. עליו לדעת שגם אם הממשלה מחליטה לעשות נבלה אסור לעשותה, וברור שהוא לא הפנים את עומק השחיתות והרשע, והוא עדיין ממשיך באחיזה בחטא ואין לו סליחה".

אף שאינו מזכיר את הכהן במפורש, ברור, שדמותו של האלוף עמדה לנגד עיני הרב כשכתב את דבריו.

בצד השני של המתרס נמצאת שירי - חיילת (מיל.), שכתבה על חרטתה על השתתפותה במעשי הגירוש. קשה להעריך את הנזק הנפשי, שגרמה ממשלת הזדון לחיילים ולחיילות, שאנסה להשתתף בגירוש. פסיכולוגים רבים עבדו - בניגוד לחוקי האתיקה של איגוד הפסיכולוגים - בשירות צבא הגירוש, כדי לשטוף את המוח לחיילים, כדי שיהיו קלגסי גירוש. הם חשבו - כמו מפקדי המבצע רק על מבחן התוצאה, ולא שעו לרגע לתוצאותיו. הפסיכולוגים ומפקדיהם רצו את אותו מבט מזוגג ואת אותה צעידה בסך, כמעט כמו בצעדי אווז, של גושים בשחור, שתהמם את המגורשים, ותמנע מהם להגיב.

קלגסי הגירוש השחורים נשאו עליהם בכוונה את דגל המדינה, וטימאו אותו בכך. מאז אותו הקיץ לא הנפתי את הדגל, ולא אניפו עוד - עד שייטהר.

מחקרים בקרב קלגסי הגירוש מלמדים, שחלקם פיתחו תסמונות כמו של מי שחוו אונס.

אני מעריך, שהצבא יכחיש זאת - גם כדי לא לשלם פיצויים וגמלת נכות לאותם הנפגעים - ואותם הפסיכולוגים, שעזרו לו לשטוף את המוח לקלגסים, יסייעו לו בחוות-דעת מלומדות, שיטהרו כל שרץ. צבאנו המסואב די מתורגל בכגון דא (עיינו בערך צלילות בקישון), והוא יודע היטב להתיש את מי שיוצאים למען זכויותיהם, ומסכנים את השקט בביצה.

שירי - בת קיבוץ, ששירתה כחיילת בגדוד נח"ל, והייתה בקיץ 2005 בכוח, שגירש יהודים מבדולח ומכפר דרום - שלחה מכתב חרטה, שפורסם ב-Ynet, וגרר גל עצום של תגובות בכל רחבי הרשת.

לכאורה, לא הייתה לשירי כל ברירה. רק מעטים מסרבים פקודה, והצבא הפעיל את כל עוצמותיו הדורסניות כדי לסכל באבו כל מרי לפוגרום. אפילו חודשים אחר כך, רדף הצבא בחורמה את החייל המצטיין חננאל דיין, שסירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל - כיוון שגירש את משפחתו מגוש קטיף - וסייע, לכאורה, להשמיצו בתקשורת. כך, לפחות, טוען החייל בכתב תביעתו, המתברר כעת בבית המשפט.

שירי הייתה חיילת בשירות חובה, ושלא כאנשי הקבע אף לא קיבלה מענק מיוחד של כחמישה-עשר אלף שקלים כתגמול על השתתפותה בפוגרום (מעניין מאיפה היה כסף לשלם לפוגרומיסטים?! הלא סיפרו לנו, שאין לצבאנו המסואב די תקציבים לאימונים). היא נותרה עם רגשי אשמה ועם חרטה.

שירי כתבה:

"ביום השנה השלישי לפינוי גוש קטיף, אני רוצה לבקש סליחה. סליחה על כך שכחיילת בצבא ההגנה לישראל, לקחתי חלק פעיל ומעשי בהוצאת אזרחים ישראלים מבתיהם.

"רציתי לבקש את סליחתן של המשפחות המפונות, את סליחתן של הנשים היקרות שאני הוצאתי בידיים שלי 'בנחישות וברגישות' מביתן, את סליחתה של האדמה שבניה ובנותיה, שדותיה הפורחים, הדשאים המוריקים והבתים שוקקי החיים נקרעו ממנה באחת.

"רציתי לבקש סליחה על טיפשותי ובורותי, על שדיברתם והסברתם בכיתם וצעקתם ואני לא הקשבתי, אפילו לא ניסיתי להקשיב - סגורה בדעותיי ובהשקפתי...".

והיא ממשיכה:

"אינני מסתירה את האחריות למעשיי... כשהעליתי את התושבים המפונים לאוטובוסים האמנתי שיש להם לאן לנסוע. לצערי, היום ניתן להגדירם כפליטים. ממשלת ישראל, אותה ממשלה ששלחה אותי לפנות אותם, שכחה אותם ואת ערכיה.

"אני מתביישת...

"אני יודעת שזה אולי מוגזם, אבל אני מרגישה שכל בית שהתפרק ולא נבנה מחדש, שכל ילד שנאלץ לטיפול נפשי, שכל משפחה שלא שוקמה כלכלית - הם על מצפוני.

"מאיפה העזתי בכלל, אני הקטנה שלא בנתה מימיה שום דבר, לבוא ולהרוס במו ידי חיים שלמים שאנשים בנו בעמל כל כך רב?".

למרות מכתבה, שירי אינה מוכנה להעיד על מה שעוללו לה ולחבריה, כדי להכשירם להיות לקלגסי גירוש.

חותמת שירי את מכתבה:

"אני רק בת 24, וכבר עם כזו צלקת... וכשזה נגמר - חודשים אחר כך הייתי שבורה. כולנו היינו שבורים. כל החברות שלי, אפילו המפקדים שלנו, נשברו שם בגוש. רק כשחזרתי הביתה והתחלתי לעכל, הרשתי לעצמי גם לבכות...

"היום כאזרחית אני רואה זאת כחובה לעזור לכם בכל דרך שאוכל לצאת מהמצוקה אליה אני (כנציגת המדינה) הכנסתי אתכם. אני רוצה לחזק אתכם בשיקום הארוך והכואב שנכפה עליכם. אני כותבת כדי שאף חייל לא יסכים לבצע בעתיד פקודה כזו, פקודה לא ערכית בעליל. מדברים אצלנו תמיד על הומאניות כלפי שכנינו הערבים, מה עם שכנינו היהודים? אנחנו לא חברה אחת, שאמורה לדאוג לכל חלקיה?

"אני לא סולחת לעצמי. אני מקווה שאתם - מפונים יקרים - תסלחו לי.

"אני מקווה שאתם מבינים מדוע איני מפרסמת את שמי".

אני מניח, שמערכת הביטחון נזעקה לאתר את שירי מיד כשפורסם מכתבה - כדי להפחידה וכדי לסגור את פיה. הם די טובים בהפחדת מי שמפחד מהם...

ולהוכחה, שהכל אפשרי כשניתנת ההזדמנות לחטוא - הביא אתר nrg סיפור על ספר תורה, שנגנב ממגורשי קטיף, והגיע עתה למכירה באתר e-bay. כמובן, כל אנשי הזדון, שגירשו את היהודים, מתנערים מאחריותם. אולי אפילו יקבלו אסמכתה לכך מגדולי האומה - כפי שנעשה לגבי תכשיטים וקישוטים מבתי-הכנסת, שיצאו (?) מרשותם של עולי תימן עם הבאתם ארצה, בתחילת שנות החמישים, ונעלמו מאז לעד.

בסדרה של תשעה-עשר ניסויים קלאסיים, חקר מילגראם את הציות לסמכות לא-צודקת, והגיע למסקנות מסמרות-שיער: כל אדם, בנסיבות מסוימות, יכול ליהפך לחיית-טרף, שתבצע פקודות בלתי-מוסריות בעליל.

בפרדיגמה הקלאסית של מילגרם, אדם בעל חזות רצינית, חוקר אקדמי בלבוש של מעבדה, מקבל את פני המתנדב לניסוי, שהוגדר כמחקר על זיכרון ועל למידה. נאמר לנבדק, שישתתף בניסוי, שבו יהיו שני משתתפים - "מורה" ו"תלמיד". כשהתלמיד זוכר היטב זוגות מילים, נותן לו המורה חיזוק מילולי (כגון "טוב", או "נכון"). כשהוא טועה, על המורה ללחוץ על מתג במכשיר אלקטרוני להעברת הלם חשמלי, שיענישו מיד על טעותו.

65 אחוזים מן המתנדבים לניסוי של מילגראם הגיעו להלם מירבי (450 וולט); וכמעט כולם הגיעו לרמה של 330 וולט. רוב האנשים המשיכו לציית, אחרי שהחוקר לקח אחריות על התוצאות.

בשבעה-עשר מקומות בארצות-הברית ומחוצה לה חזרו על הניסוי של מילגראם. הציות היה בערך באותה הרמה בכל העולם.

פיליפ זימברדו (Zimbardo), פסיכולוג אמריקני, הסיק ממחקרי מילגראם איך ליצור מלכודות-רוע לאנשים טובים. מסקנותיו העיקריות - המשתתפים מקבלים תפקידים משמעותיים, המזוהים עם ערכים חיוביים; יצירת רטוריקה רצויה, במסגור יפה, שמסתיר את התמונה האמיתית; העברת האחריות לאחרים; גביית מחיר כבד על אי-ציות; שימוש באידיאולוגיה או בשקר גדול, המצדיק שימוש בכל אמצעי כדי להגיע למה שמוצג כיעד רצוי, מחויב המציאות.

הרברט הרש (Hirsch), מדען מדינה אמריקני, פיתח במחקריו על ג'נוסייד את המונח, "רצח ללא רגשות-אשם" (guilt-free massacre): כדי שאדם, שאינו פושע (כלומר, אדם רגיל, שאינו סוטה) יעשה מעשה רצח ביעילות, צריך לנטרל את יכולתו להפעיל שיפוט ערכי במהלך האירוע. אזי יקבל האדם את ההוראה, ויבצעה כמיטב יכולתו.

לפי חנה ארנדט (Arendt), את מעשי הרשע לא עשו אנשים חריגים, אלא אנשים רגילים, שנקלעו למצבים מסוימים בתוך מערכות/ארגונים. ארנדט קראה לרעיון הזה - בנאליות של הרוע (the banality of evil). בעוד במסורת המערבית (היהודית-נוצרית) לרשע יש מאפיינים מיוחדים, טענה ארנדט, שעושי הרשע הם אנשים רגילים לחלוטין. כלומר, כל אחד יכול לעולל עוול.

כמובן, זה מזכיר לי את המחזה קרנפים (1958) ליוג'ין יונסקו (Ionesco), שהוצג בראשונה בארץ בתחילת שנות השישים, ומדבר בעצם על הנאציפיקציה, אך בעיקר על הקונפורמיזם. בעיני יונסקו, נאצים, פשיסטים, קומוניסטים ושאר גורמים כוחניים, שרוצים לבטל את האינדיבידואליזם, הם קרנפים - מפלצות אדירות-כוח - שחיות בעדרים, המעצימים את כוחם. בסופו של דבר, לפי יונסקו, גם הטובים מתקרנפים; ואולי אין טעם במרד של היחיד, המוחה נגד הקרנפים.

בחזרה (רפליקה) על ניסויי מילגראם לאחר 45 שנה, מצא ג'רי בורגר (Burger) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה של קליפורניה בסנטה ברברה, כי רמת הציות להוראות החוקר הייתה כמעט זהה לממצאי מילגראם (למרות שלא עלו על מכות חשמל של 150 וולט), ולא נמצאו הבדלים משמעותיים בין גברים לבין נשים. בורגר מצא הבדלים אישיים, שחלקם נובעים מהיחשפות לסירוב של נבדק אחר להמשיך במתן מכות חשמל ל"תלמיד".

מחקרים בתחום האתיקה בעסקים קבעו כבר לפני עשרות שנים, את מה שפסקו חז"ל - "לא העכבר גונב, אלא החור" (גטין מ"ה, עמוד א') - כלומר, ההזדמנות יוצרת את הפיתוי לחטוא. משמע, כדי לעצור את הסחף לעבר המדרון החלקלק, רצוי לא להתקרב אליו כלל, ולבער כל התנהגות חריגה כבר בראשיתה.

"אם תעשה את זה [הגירוש] תהיה מנודה לכל חייך" - הזהירה את גרשון הכהן מתיישבת בחבל קטיף. כך הוא סיפר לארי שביט בהארץ. ואמנם כך הדבר - למרות ששורשיו האישיים במחנה הדתי-לאומי, מסמל הכהן את הרוע שבציות לממלכתיות. בדבריו לארי שביט הוא מייחס לריבון - המדינה - סמכות עליונה כלפיו, כקצין. כלומר, ברוח הציות, שפשתה בצבאנו, הוא יציית לכל פקודה, שתיתן לו - אפילו ממשלת זדון.

לכן, השאלה אינה יחסנו לצבא, אלא האם המדינה, שמונהגת על-ידי ממשלת זדון, המתנכלת ליהודים, ראויה לאמון, לציות ולהערכה. תשובתי - לא! חובה לסרב לכל פקודותיה, למרר את חייה, ולקצרם בכל דרך אפשרית. יתר על כן, לדעתי, אין חובה לשרת בצבאה כשהוא פועל נגד העם היהודי. אזי הוא הופך לצבא אנטישמי, ומצטרף לצבאות אחרים בהיסטוריה, שחוללו פוגרומים (ואין לי מילה אחרת לתאר את הגירוש היהודים מגוש קטיף ואת הריסת בתיהם ונחלותיהם).