חלום ונבואה

התנכרותו של יוסף לאחיו העסיקה את המפרשים במשך מאות שנים. וכך ניסח את השאלה ר' יצחק אברבנאל: "למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר איתם קשות? והלא היה זה לו עוון פלילי, בהיותו נוקם ונוטר כנחש, והם - אם חשבו עליו רעה, אלוקים חשָבָהּ לטובה, ומה לא להינקם אחרי עשרים שנה? ואיך, אם כן, [אחיו] העטופים ברעב וחוץ מארצם בדרך רחוקה ובניהם וטפם מייחלים להם, כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות - איך לא חמל עליו והירבה צער על צערו במאסר שמעון?"

פרופ' נחמה ליבוביץ' מביאה שתי תשובות עיקריות שניתנו לשאלה זו. האחת היא דרכו של הרמב"ן, הקובע: יוסף רצה שיתקיימו חלומותיו, בהם ראה את עצמו כמי שמכלכל את בית אביו. לכן ניסה להביא למצב בו כל האחים ישתחוו לו, ומשום כך ציווה עליהם להביא גם את בנימין. אך עדיין היה צריך להגשים את החלום בדבר השתחוותו של אביו לפניו, ולכן רצה לאסור את בנימין - כדי שגם יעקב בעצמו יבוא להתחנן.

ואולם, טוענת ליבוביץ', האם לא יכול היה יוסף להגיע להגשמת החלומות גם בלי הצער הזה שגרם לאביו ולאחיו? לפיכך היא מעדיפה את הדרך השנייה, ולפיה רצה יוסף שאחיו יכפרו על עוון מכירתו. לשם כך, הוא יביא במצוקה את בנימין - אחיו בן אמו - ויראה האם האחים שוב יפקירו את בנה של רחל, או שמא הפעם ימסרו את נפשם עליו. ובראותו שאכן חזרו בתשובה, הן בדיבור ("אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת") והן במעשה (בדברי יהודה: "יישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני") - התגלה אליהם.

זכר את החלומות

אלא שהפעם קשה לקבל את דעתה של ליבוביץ'. ארבע מילים בפרשת "ויגש" סותרות הסבר זה: "ולא יכול יוסף להתאפק", המילים הפותחות את סיפור התגלות יוסף לאחיו. אם כבר השיג יוסף את מטרתו - ראה את תשובתם של האחים, ראה כיצד שוב ניצבה לפניהם האפשרות לחטוא אך הפעם נמנעו ממנה - על איזו התאפקות מדובר? ברור לגמרי, שיוסף רצה להמשיך את ההתנכרות, אך רגשותיו הכריעו את תוכניתו.

לכן, עלינו לחזור לתשובה הראשונה, שגם למעשה נאמרת במפורש בכתוב. וכך מספרת התורה בפרשתנו: "וירא יוסף את אחיו ויכירם, ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות, ויאמר אליהם: מאין באתם? ויאמרו: מארץ כנען לשבור אוכל". נעיר כאן במאמר מוסגר, שלפנינו שני שלבי זיהוי. תחילה מזהה יוסף את אחיו לפי מראיהם, אך מאחר שחלפו 34 שנים - הוא רוצה להיות בטוח. לכן הוא מדבר איתם ומזהה אותם לפי קולותיהם, המשתנים פחות לאורך השנים מאשר המראה.

וכעת מגיעות מילות המפתח: "ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו [משום שהיה בן 17 כאשר נמכר, והן קולו והן מראהו השתנו]. ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם", והוא טוען שהם מרגלים ומתחיל את כל הסיפור. כלומר: זכירת החלומות היא המביאה את יוסף לבצע את התרגיל המפותל של עלילה, מאסר והפללת בנימין.

אך מדוע חשוב כל כך ליוסף להגשים את החלומות? תארו לעצמכם שהיינו אנחנו יוצאים ומגשימים כל חלום הנראה לנו מתחת לשמיכת החורף הנעימה; הרי העולם היה הופך בתוך יום אחד לתוהו ובוהו. האם שגעון גדלות לפנינו? או שמא נקמנות?

התשובה כמובן שלילית. את ההסבר נמצא בדבריו של הרמב"ם על הנבואה, דברים אותם הוא פוסק להלכה ב"משנה תורה" (הלכות יסודי התורה, פרק ז' ופרק ט'). הרמב"ם מתאר את מעלותיו של הנביא, וכאשר הלה מגיע לדרגה המתאימה - "מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים 'אישים' וייהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים". כלומר: כאשר אדם הופך לנביא - הוא מרגיש בכך.

כיצד באה הנבואה? כל הנביאים, למעט משה רבינו (איתו דיבר ה' "פנים אל פנים"), מקבלים אותה בחלום. "הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו, ומיד ייחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה". דהיינו: הנביא רואה מראה סמלי, אך הוא יודע מיד מהו פתרונו. ולענייננו: כאשר רואה יוסף את האלומות והכוכבים בחלומו, הוא יודע מיד שזוהי נבואה וגם יודע מיד מהו פשרה - שכל בני משפחתו ישתחוו לו.

אי-אפשר להתחמק מנבואה

אך מדוע הוא עושה הכל כדי שהנבואה תתגשם? על כך נמצא תשובה בהמשך דבריו של הרמב"ם: "נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו - חייב מיתה בידי שמים". נבואה אינה תוכנית כבקשתך. ברגע בו קיבל הנביא את המסר, הוא חייב לקיימו אם המסר נוגע אליו אישית, והוא חייב להעבירו הלאה אם זוהי מהותו.

כאשר משה רבינו מנסה להתחמק משליחותו הנבואית להוציא את ישראל ממצרים, הוא לוקה בצרעת וגם ננזף בידי הקדוש ברוך הוא. נסיונו של יונה לברוח לתרשיש כדי שלא לצאת בשליחות ה' לנינוה, מסתיים כאשר הוא מוצא את עצמו במעי הדגה. שמואל אינו רוצה לגלות לעלי את חזיון הנבואה שקיבל, אך עלי כופה זאת עליו - למרות שמדובר בחזות איומה לעלי ומשפחתו.

חלומות יוסף היו בעלי משמעות כפולה - לעצמו ולמשפחתו. לכן, הוא היה חייב להביא להתגשמותם, הן כדי שלא יעבור על נבואתו שלו, והן כדי שלא יימנע מהעברתם הלאה. אגב כך אנו גם מבינים מדוע סיפר יוסף את חלומותיו לאביו ולאחיו - משום שברגע בו הבין שמדובר בנבואה, הוא היה מחויב בידי שמים להפיץ אותה.

אכן, יוסף רצה להגיע למצב בו גם יעקב יבוא להשתחוות לו. הוא לא עשה זאת מתוך אכזריות או נקמנות חלילה, אלא משום שזו הייתה הגזירה האלוקית. אך הנטל היה כבד מדי וברגע הכמעט-אחרון הוא נשבר ומתגלה לאחיו.

אולי זהו הסבר נוסף לכך שיוסף חי רק 110 שנים - מתחת ל-120 השנים המוקצבות לצדיקים - ומת לפני אחיו הגדולים ממנו. רש"י אומר, שהיה זה עונש על עשר הפעמים בהם שמע את אחיו מכנים את אביו "עבדך" ולא מחה. אך שמא היה זה עונשו על כך שלא הגשים במלואה את השליחות הנבואית שהוטלה עליו.

יוסף ידע שהוא רק כלי בידי ההשגחה העליונה. הוא לא ידע מדוע (ניתן להוכיח שיוסף ואחיו לא הכירו את גזירת "גר יהיה ארצך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", אך אין כאן מקום להאריך), אך רוח הנבואה שבו הבהירה לו שזו שליחותו - ולכן עשה הכל כדי למלא אותה. לא נוקם ונוטר לפנינו, אלא אדם בעל דרגה רוחנית עליונה, המקריב את רגשותיו האישיים לטובת השליחות שהוטלה עליו.