אם יש דבר שמעורר צער בלחימה בדרום, הרי הוא בכך שישראל נדרשת להוציא את הערמונים מן האש עבור מדינות ערב, שבעין אחת מתייפחות בדמעות תנין על ההרס והחורבן שישראל גורמת בעזה, ובעין השנייה קורצות לנו שלא נפסיק לחבוט בחמאס שאיבד את שפיותו.
וכמי שאיבד את שפיותו - יש לקשור אותו היטב למיטה.
חשוב להראות לחמאס, באותות ובמופתים, שהדרך שהוא שואף אליה מוליכה לשום מקום - עד שיתייאש.
שעות ספורות לאחר מתקפת חיל האוויר נשמעו תגובות מפי כמה ממנהיגי החמאס שהם לא מתכוונים להיכנע. זו בשורה משמחת, כי משמעות הדברים היא שרעיון הכניעה הבליח במוחם.
אלא שמבחינת האינטרס הישראלי הצרוף, אין זה בטוח כלל וכלל שרצוי לישראל שהחמאס ייעלם לחלוטין מהמפה. הדברים נוגעים בעיקר למשמעויות הפיצול במחנה הפלשתיני.
אבל לייאש את החמאס ולהמאיס עליו את הדרך שהוא הולך בה - רצוי גם רצוי.
ואחת הדרכים לייאש את החמאס היא ליצור בינם לבינינו יחס שחיקה גבוה לטובתנו.
ההפצצה המפתיעה - בעקבות תרגיל ההונאה המרשים - הקנתה לישראל מקדם ממשי ורב משמעות בהעצמת יחס השחיקה. יש לשמור על המקדם הזה מכל משמר ולא לאבדו בקרבות רחוב בסימטאות עזה ומחנות הפליטים.
ההודעות שיצאו מפיהם של שר הביטחון וראש הממשלה, שהכריזו כי העימות עשוי להימשך ימים רבים - הודעות אלה מעבירות לחמאס את המסר הנכון: צה"ל מתכוון לאמץ קו של התשה, שתוצאתו - זריעת ייאוש בשורות החמאס.
ואם אחת התוצאות של הפעולה תהיה גם פיצול ועימות גלוי בתוך החמאס - יש לברך על כך.
כך או כך, יש להזכיר לחמאס את התכלית העיקרית של הקמתו: ארגון צדקה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
