כמה מוזרות דרכיו של הקדוש-ברוך-הוא!
שַׁבָּת של חורף בעיר השלווה הזאת. כבר היו לנו מעט ימי גשם באיזור, והאוויר כאן נקי וצלול. שְׂדרת הזיתים הנטועה לאורכו של "דרך-השלום", הרחוב הראשי בעזה, בוהקת-ירוקה. בתי-הקפה הומים אדם. פלשתינים ויהודים משני עברי הגבול מצפים לַדֶּרְבִּי המרתק - "הפועל אשקלון" נגד "בני-עזה". בצפון העיר מתקיים טקס פתיחת "מוזיאון-השלום" במעמד ראשי הערים התאומות. מגורדי השחקים הצפופים שלאורך הטיילת אפשר לראות ביום בהיר את אשדוד ואפילו את ראשון-לציון.
אני מתעורר במלון "אחוות-עמים" לבוקר מקסים של שמש רכה. רק אתמול הגענו לכאן לחגיגות העשור של השלום. קבוצה ישראלית שיש בה ייצוג לכל המגזרים - מוסלמים ויהודים, בני עיר ובני קיבוצים, שומרי מצוות וחילוניים. ועוד לא פסקנו להתפעל מקבלת-הפנים המרהיבה שהייתה לנו ומן היחס החם של כל העזתים - מנציגי הממשל ועד אחרון פקידי הקבלה במלון המהודר.
ורק דבר אחד מעיק ומעיב על כל השמחה הזאת. התעוררתי הבוקר מסיוט קשה: חלמתי שרצועת עזה וכל היישובים היהודיים מסביבה נמצאים במצב של מלחמה. חלמתי ששמונה שנים הופגזו יישובים ב"עוטף-עזה" בפצמ"רים, בסקאדים ובטילי גראד, וכמעט שלא הֵגבנו על כך. ועוד חלמתי - שהסבלנות פקעה. ששבת חורפית אחת התעשת צה"ל ויצא למתקפת בזק מפתיעה, שלח עשרות מטוסים חמושים בפצצות מחרידות, הרס תשתיות, הרג מאות לוחמים ואזרחים, השמיד מטרות, פגע במצבורי טילים ופצצות - הפך את הרצועה הצרה והצפופה הזאת לגיהנם. "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ...".
התעוררתי שטוף-זיעה ולא ידעתי את נפשי. קמתי. הדלקתי טלוויזיה. בכל הרשתות דיברו על ועידת השלום העתידה להתכנס מחר, במלאת עשר שנים לסיום המלחמות באיזור. יצאתי למרפסת הצופה אל הטיילת. אומרים שזוהי הטיילת היפה ביותר במזרח התיכון. על-אף השעה המאוחרת גדשו המונים את הרחובות, יהודים ופלשתינים. בתי-הקפה המו אדם. הרחובות הוארו באלפי מנורות צבעוניות. דגלי שני העמים הוסיפו עוד צבע לקרנבל הגדול.
ואז חזרתי לישון ושוב שקעתי בשינה טרופה. ושוב חלמתי שההתקפות והתקפות-הנגד המשיכו, והרבה הרוגים נפלו בשני הצדדים. חלמתי שישראל החלה ב"מהלך הקרקעי", זה שהכל יודעים איך לפתוח בו ואיש אינו יודע לסיימוֹ. חלמתי שגנרלים זחוחים גדשו את אולפני הטלוויזיה וניתחו באיזמל קר את הקרבות עקובי-הדם. חלמתי שמאות הרוגים נפלו. אזרחים תמימים בשני הצדדים, חיילים נחושים שנפלו עם הטנקים שלהם אל מנהרות עמוסות בחומרי-נפץ, לוחמים משני הצדדים שירו אלה-באלה בטירוף-חושים, ילדים, נשים, זקנים. ועוד חלמתי בבעתה גדולה כי צהלת הנקם שאִפיינה את הימים הראשונים למבצע שָׁקְטָה, ובמקומה נותרו בכיים של הנופלים, קולן המיוסר של המשפחות, זעקתם של הפצועים.
בשנים ההן, שנות האיבה והשכול, כתב דוד גרוסמן (במהלכו של עוד "מבצע" חסר תכלית): "ועוד הרהור אחד, בלתי נמנע: לוּ היינו נוקטים את הגישה הזאת ביולי 2006 (לתת לחמאס פתח של כבוד לצאת מן המלכודת שלתוכה הכניס את עצמו), אחרי חטיפת החיילים בידי חיזבאללה, לוּ היינו עוצרים אז, אחרי מכת התגובה הראשונית שלנו, ומכריזים על נצירת אש למשך יממה או שתיים לצורכי תיווך והרגעת המצב, ייתכן שהמציאות היום הייתה שונה בתכלית. גם זה לֶקַח שכדאי לממשלה ללמוד מן המלחמה ההיא. אולי זה הלקח החשוב ביותר שעליה ללמוד".
בבוקר, כשישבתי במרפסת, צופֶה אל הים הגדול, חשבתי לעצמי: איזה אושר עילאי הוא לדעת שהמציאות יפה יותר מכל הסיוטים. בחוץ נשמע קולו של המואזין. במסדרון הצר שליד חדר-האוכל עמד מניין יהודים, אורחי הוועידה, והתפלל בלחש: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואִמרו אמן". אמן.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
