אין לכחד כי גורלם של אזרחי הרצועה הוא קשה וטראגי, אך קשה עוד יותר להבין כיצד זה ישראל אשמה במצב אשר אותו הביאו על עצמם ארגוני הטרור ברצועה, וזאת לאחר שנות הבלגה רבות, בהן חיי ישראלים רבים הפכו לגיהנום מתמשך, אשר העולם, משום מה ראה, לעיתים הפגין הזדהות, אך וודאי לא יצא מגדרו.
קשה גם להבין פרשנים ועיתונאים ישראלים, הסבורים כי עלינו להעניק קדימות לאנשי הרצועה, ולא לחייו של גלעד שליט הנמק בשביו קרוב לשלוש שנים.
שום אומה שפוייה לא הייתה מעלה בדעתה לנצור את אשה כאשר אחד מבניה נעלם מעיני העולם כולו למשך שנים, וכאשר החוק הבינלאומי אשר העולם כה מקפיד לדרוש ממדינת ישראל, אינו חל, כביכול, על מנהיגי הטרור בעזה.
אך יותר מפתיע הוא לגלות כי תביעת הרופאים לזכויות אדם אינה חלה על גלעד שליט אלא רק על פצועי הרצועה.
אז מה קורה כאן בעצם? כרגיל, להסברה חלק חשוב בהסחת הדעת מן הנושא הכאוב של גלעד שליט, שהרי לא ניתן לצלמו או לשמעו, ותמונות הזוועה המשודרות בכל העולם אודות הטרגדיה בעזה, משכיחות מלב את השבוי הישראלי.
תהיה זו אכזבה רבה לאזרחי המדינה, באם צה"ל יצא מן המבצע כאשר החמאס ימשיך ויחזיק בגלעד, אשר גורלו עשוי להידמות, חס וחלילה, לגורלו של הנווט רון ארד.
גם בלי להיות מומחה צבאי, נראה, כי לנו אזרחי המדינה ברור: הפסקת הירי על ישובי הדרום, והחזרתו של גלעד הביתה הן תביעות מוסריות מאין כמותן, ואל לנו לחוש כל אשמה על היותנו חזקים ונחושים.
גם לנו שרירה ועומדת הזכות לחיים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
