אחי גיבורי יש"ע

שוב נתונה ישראל במלחמה. שוב יש הסכמה לאומית על הצורך בה, שוב מרימה את ראשה התופעה המחליאה של ישראלים המזדהים עם אויביהם ומניפים את דגליהם – בהסכמת בית המשפט העליון ומשטרת ישראל, ושוב יש ישראלים יפים הנושאים בעיקר הנטל והמחיר של מלחמה שנכפתה ע"י האויב. אי אפשר שלא להבחין במשקלם הבולט של הנופלים תושבי יש"ע בקרב כלל החללים במלחמה בלבנון השנייה, הלוא היא עזה. וכן, אי אפשר שלא להתרשם מהאופן שבו מקבלות משפחותיהם את מחיר השמירה על ביטחון ישראל.

כמתנחל ברמת אביב אני מסיר את הכובע שאין על ראשי בפני אחי גיבורי יש"ע, הנושאים ברמה את חזון ההתיישבות בארץ ישראל והמחרפים נפשם במערכות ישראל. ברור לגמרי שחינוך ציוני-לאומי מקנה לבוגריו ערכים ומסירות לכלל יותר ממה שמעניק חינוך המדגיש את הפרט וצרכיו. מי שצפה בתוכנית "פוליטיקה" ב-06.01.09 יכול היה להתרשם מעליבות שאלותיו של המנחה עודד שחר בעניין מותה כביכול של הציונות, ומעוצמת תשובותיה של הפרופסור רות גביזון – שאיננה ימנית בדעותיה – בזכות הציונות וצדקת דרכה. במציאות הישראלית, נכון לסווג את הציבור לציונים ולמי שמתנכרים לציונות, ולפיכך חזון ציונות עכשיו הוא התשובה האמיתית לאשליות שלום עכשיו.

רבים מערבבים בין המושגים ציוני-לאומי ודתי-לאומי. מי שמגדיר עצמו כדתי-לאומי בוודאי נמנה על הציונים-הלאומיים, אבל לא כל מי שהוא ציוני-לאומי הוא בהכרח גם דתי-לאומי. המחנה הציוני-לאומי רחב בהרבה, ואינו מוגבל רק לדתיים-הלאומיים. אחד מהעיוותים הנפוצים בתקשורת הישראלית הוא הזהות שהיא יוצרת בין ימני לבין דתי ובין "מתנחל" לבין דתי, כאילו אין ימין ו"מתנחלים" שאינם דתיים.

מנגד, תורמת לכך גם התנשאות בלתי מוצדקת הקיימת בקרב לא-מעטים בציבור הדתי-לאומי כלפי כתומים שאינם דתיים, עד כדי הנחה שגויה כאילו אין חילונים כתומים. תורמת לכך גם הטענה – הנכונה מספרית – בדבר מיעוטם היחסי של החילוניים בהפגנות המחנה הציוני-לאומי. אבל, הפוסל במומו פוסל: כאשר אותן הפגנות נושאות אופי דתי, כאשר שפת הדיבור בהן מפד"לית ולא חילונית (ומדובר בשפות שונות), וכאשר לעתים אפילו מועלית בהן הדרישה להפרדה בין נשים וגברים – קשה מאד לחילוני כתום, הנמנה עם המחנה הציוני-לאומי, לקחת חלק בהן.

במלחמה המתנהלת בלבנון השנייה (עזה), נראה שנעשה לא מעט כדי להפיק לקחים ממחדלי המלחמה בלבנון הראשונה (2006). הדברים נכונים לגבי ההיבט הצבאי. במישור המדיני וההסברתי הדברים נראים כשידור חוזר של קיץ 2006: שוב אותה שרת חוץ, השותפה להנהגה הכושלת מאז והאדריכלית של החלטת האו"ם האומללה 1701, ושגם היום אינה מבינה את שגיאותיה, מובילה לסיום מדיני דומה, כלומר ניצחון לאויב. מי שבעיצומה של מלחמה שוב מזכירה את האיוולת של חזון שתי המדינות מנהלת למעשה מלחמה בלתי מוסרית, שבה חיילי צה"ל מסתכנים כדי להסגיר את רצועת עזה לרשות הטרור הפלשתינית. חמאס מוחלש עדיף על אבו-מאזן מחוזק.

מי שמסכן את נפשו במטרה להגן על תושבי הדרום במסגרת מלחמה שנגרמה ע"י גירוש היהודים מרצועת עזה, עושה זאת מתוך תחושה של אחריות ציונית-לאומית, אבל בשום אופן לא כדי שמחר יוביל השמאל בראשות לבני לגירוש היהודים מיהודה ומהשומרון. דעה זו משותפת לכלל הציבור הציוני-לאומי, עם כיפה או בלעדיה. על המחנה הציוני-לאומי להשיב את ישראל אל הציונות, בלי לפחד כלל.