רוטלוי: "לא הייתי בוחרת בשליחות אחרת"

"אבל בית הדין חייב להגן על השקטים, כדי שלא יפגעו בהם התוקפנים והטרדנים. בית-הדין חייב להגן על החלשים מפני החזקים." (יאנוש קורצ'ק)

כדרכם של כנסים אקדמאים, בייחוד כנסים שנועדו לכבוד דמות מסוימת בעולם המשפט, הקיטש והשמאלץ של ראשית הכנס, הינם כמעט הכרח בלתי נמנע.

ולמרות הכל, גם מבעד למסכי הקיטש (אשר מתחייב כמעט, כאמור, מקיומם של טקסים כאלו כמו שנישוק הדודה רבתא מקריית אתא מתחייב בלילות סדר ומפגשים משפחתיים), לא ניתן היה להתעלם מהשפעתה המכריעה של השופטת רוטלוי על דרכם של כמה וכמה (וכמה!) אנשים בעולם המשפט, כפי שהדברים בוטאו בדברי הפתיחה שנשמעו.

את הכנס פתחה ד"ר איילת בלכר פריגת, שותפה במרכז לזכויות הילד והמשפחה במכללת שערי משפט, שהודתה כי דוחות וועדת רוטלוי, אותם קראה לצורך הכנת מערכי שיעור, השפיעו על, ועיצבו את תפיסת עולמה כאם טרייה. נשיא המכללה, פרופ' שלומי יהודה ציין את רוטלוי כשופטת אשר משמיעה את קולן של קבוצות מושתקות ומודרות באוכלוסיה: לא רק ילדים אלא גם אנשים אשר ננקטים כנגדם הליכי אשפוז פסיכיאטרי כפוי.

ד"ר אביעד הכהן, דיקאן המכללה, אשר היה חבר בוועדת רוטלוי לזכויות הילד, ציין כיצד מאז שנחשף לרטוריקת זכויות הילד הוא קורא כל פרשה בתורה באור חדש: כך לדוגמא, הוא מציין, לקיחת משה מן היאור לבית פרעה נתפסה אצלו כ"השמה חוץ ביתית".

שפת זכויות הילד

הגם שהדברים נאמרו בהומור הם כוונו לריפרור של אלמנט העובר כחוט השני בעבודתה השיפוטית של רוטלוי: החדרת שפת 'זכויות הילד' לשיח המשפטי, והוספת זוג עיניים נוספות להחלטות שיפוטיות אשר נוגעות לילדים: עיני הילד עצמן. רוטלוי היא זו אשר הובילה מהפך קונספטואלי בגישת המשפט אל הילד: לא עוד 'טובת הילד', מינוח המדיף ריח חריף של פטרונות, אלא 'זכויות הילד'. במילים אחרות, טובת הילד אינה יכולה להידון ללא שהילד יביע את עמדתו באשר ל"טובתו".

אבי זינגר, יו"ר פורום משפחה בלשכת עורכי הדין העיד כיצד עורכי הדין ידעו שכשנכנסים לאולם של השופטת רוטלוי, נתקלים ברוח שיפוטית נעימה, עד שזה מגיע לטובת הילד, שם, לדבריו, לא היו כל ויתורים.

נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, אשר נשאה דברים מיד לאחר מכן, העלתה על נס את המהפך התפיסתי שעבר המשפט מאז ימי בראשית עד היום בכל הנוגע לילדים: בעוד שבימים עברו נתפש הילד כ"קניין" של הוריו, וכמושא לחובות, ובראשן חובת הציות להורים וחובת כיבוד ההורים, הרי שכיום עברנו לרטוריקה של 'זכויות הילד', רטוריקה אשר מבטאת ראייה של הילד כבעל אישיות עצמאית, ורצונות משלו.

חלוצה בפני המחנה

הגם שכיום אנו תופסים את האוטונומיה האישית של הילד כמובנת מאליה, לא תמיד היו פני הדברים כך. ביניש ציינה את רוטלוי כחלוצה בפני המחנה אשר קידמה רפורמות בהתייחסות המשפט לילדים, כגון איסור על ענישה גופנית, זכות הילד להישמע, זכות הילד לייצוד וכדומה.

הנשיאה ביניש לא התעלמה מן האקטואליות של המלחמה בימים אלו והמשיכה וציינה כי "ימי המלחמה ממחישים את הצורך החיוני בהגנה על ילדים ומניעת חשיפתם לרוע של עולם הבוגרים".

"עלינו ללמד את הילד לא רק להעריך את האמת, אלא גם להבחין בשקר... לא רק לכבד, אלא גם לבוז." (יאנוש קורצ'אק, עם הילד, עמ' 254)



הגם שהמסר המרכזי שהובילה רוטלוי היה המסר ולפיו על החברה לכבד את אישיותם העצמאית של הילדים, וזאת להבדיל מתפיסה ולפיה על הילדים לשרת צרכים של עולם המבוגרים, דומה כי תפיסה זו לא חלחלה במלואה אל מארגני הכנס.

כחלק מהתוכנית הטקסית לכנס, הוזמנו ילדים, אשר נראים כבני 13 – 9 לערך, לשיר בפני "המבוגרים" במקהלה. הילדים עמדו, חנוטים בחליפות מהודרות ובעניבות תואמות, לפי סדר גובהם, ושרו שירים על ארץ ישראל. הילדים האלו הולבשו כדי להחניף למבוגרים (תלבושת אחידה ומהודרת), בפיהם הושם מסר דתי לאומי (שוב, תפיסת הילד לא כמושא לאוטונומיה אישית אלא ככלי קיבולת למסרים הלקוחים מתחום 'עולם המבוגרים'), והסדר המופתי בו צעדו אל הבמה וממנה, מיצב אותם כקישוט וככלי להחנפה לעולם המבוגרים.

לקראת סיום הערב זומנו אותם ילדים לבמה לשיר שוב. כאשר צעדו לבמה, ידיהם היו שלובות לאחור, כפי הנראה בהוראת המנהל האמנותי שלהם. שילוב הידיים לאחור נועד למנוע כל תנועה ספונטנית אשר עלולה לנבוע מהזרועות, וגילם את גדיעת הספונטניות הטבעית של הילדים, תוך מיצובם באופן צייתני ככלי בידורי לעולם המבוגרים. ישבתי באחת השורות האחרונות ושמעתי מן הנוכחים בקהל (בעיקר נשים אשר להן ילדים בגיל דומה בבית): "איזה חמודים, אילו מתוקים", ואישה אחת אף הפטירה בעיניים נוצצות: "הייתי מביאה אותם הבייתה כדי שיעשו לי כלים", מה שהעיד כאלף עדים כי מיצוב הילדים ככלי שרת לעולם המבוגרים, הצליח. אני בספק אם השופטת רוטלוי, אשר הקדישה במסירות 31 שנות פעילות שיפוטית בכדי למצב את הילדים בתודעת המשפט כמושאים לזכויות ולא לחובות, שבעה נחת מן המחזה. השיר בסיומו של הערב היה שיר תודה לרוטלוי. לי היה נדמה כי רוטלוי, אשר שקדה (שיפוטית) על רעיון האוטונומיה האישית של הילד, הייתה מעדיפה לראות את אותם ילדים בביתם, משתובבים בספונטניות, ומשרתים את רצונותיהם שלהם, כתוצר של פועלה השיפוטי, מאשר ילדים ממוצבים כבובות לבידורם של המבוגרים.

"לא מספיק לאהוב ילדים, צריך להבין אותם ולהתיחס אליהם כבני אדם: להעניק להם את אותם הזכויות והכללים, אותן התחיבויות אשר מחייבים את המבוגרים." (יאנוש קורצ'אק)



לאחר תום הטקסים החל הפנאל. הדוברת הראשונה, ד"ר תמר מורג מן המכללה למנהל, אשר מכהנת בעשרת השנים האחרונות כיועצת המשפטית של המועצה לשלום הילד, הציגה סטטיסטיקות ולפיהן לא כל המלצות ועדות רוטלוי יושמו בפסיקה ו/או בחקיקה. הגם שהוועדה הנפיקה במשך שש שנים שישה דוחות עבי כרס, וזאת באמצעות 80 מומחים מכל התחומים (בניצוחה היעיל של רוטלוי), תהליך חלחולן של מסקנות הוועדה הינו איטי ביותר.

אמנם, ציינה מורג, תוקנו תיקונים מסוימים בחוק הנוער כמו גם בפקודת הראיות, וחלק מפסקי הדין של הערכאות השונות (13 של העליון, 30 של המחוזי ו-27 של השלום) איזכרו את דוחות הוועדה, אך יש עוד דרך ארוכה בפננו. למרות הכל, רעיון מרכזי אחד אשר עלה בדוח"ות הוועדה נקלט בפסיקה: הרעיון ולפיו בהיות ילדים בשלבי התפתחות של חייהם, הרי שכל פגיעה נקודתית בזכות פלונית שלהם פירושה גם פגיעה בלתי הפיכה בהתפתחותם, פגיעה אשר תטיל כתם עכור על שארית חייהם.



גם כשהאמהות לסביות, הילדים הם שחשובים

הדוברת הבאה, פרופ' ליאורה בילסקי, איזכרה את פסק הדין ירוס חקק, שבו קבעה השופטת רוטלוי בדעת מיעוט (שהפכה לדעת הרוב בעליון) כי זוג אמהות לסביות יכולות לאמץ אחת את ילדי השנייה בכדי ליצור משפחה.

הגם שפסק הדין ירוס חחק נתקבע בתודעת הציבור כ"פסק הדין של הלסביות", למעשה, כשהוא נכתב בידי רוטלוי הילדים היו במרכז התמונה.

השופטת רוטלוי לא דנה בזוג הנשים אלא בשלושה ילדים בני 4, 7 ו- 10 אשר ההורים היחידים שהם מכירים כמשפחה הן בנות הזוג ירוס חקק.

למעשה, מרכזיות הילד בהחלטות שיפוטיות הודגש גם בדבריו של עו"ד שמואל מורן, אשר ציין כי אצל רוטלוי ההורה לא היה "זכאי" לראות את ילדו פעמיים בשבוע (במסגרת הסדרי גירושין) אלא חייב.

השופטת רוטלוי תפסה את סוגיות ההורות והמשמרות לא דרך "זכויות ההורה" אלא דרך זכויות הילד תוך שההורה חייב לכבדן.



קריאת תיגר על תפיסות הגמוניות

בילסקי המחישה בהרצאתה במסגרת הפאנל כיצד רוטלוי, בפסקי דינה, התחברה לנארטיביים חלופיים לנארטיב השולט: בפסק הדין יגאל עמיר הציגה רוטלוי את הרצח כפגיעה בערכים אוניברסליים, לא בהכרח יהודים. בפסק הדין ירוס חקק קראה רוטלוי תיגר על תפיסות פטריארכליות של "מהי משפחה" בקובעה כי ניתן בפרשנות משפטית לאפשר לילד לגדול אצל שתי אמהות.

"אינני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי אלא אני חייב לדאוג לעולם - לאדם." (יאנוש קורצ'אק)



לאחר דברי הפתיחה והדיונים במסגרת הפאנל הגיע השלב המרגש, שלב הענקת האות. לטקס הענקת אות ההוקרה הוקדמו דבריה של ד"ר רונה שוז, עמיתה במרכז לזכויות הילד והמשפחה.

שוז ציינה כי הגם שאמנת האו"ם להחזרת ילדים חטופים סותרת את אמנת האו"ם לזכויות הילד (שכן לפיה, ניתן להשיב ילד חטוף לביתו גם אם השבה זו סותרת את טובתו, וזאת למעט חריגים), גישרה רוטלוי על הפערים בין האמנות, ופירשה את אמנת האג למניעת חטיפת ילדים באופן אשר יעלה יותר ויותר בקנה אחד עם אמנת זכויות הילד. לאחר הקדמה זו עלה הנשיא (בדימ.) פרופ' אהרן ברק לבמה.



מצניע לכת

כאן המקום לציין כי למרות שהנשיא ברק היה אחד המעצבים הגדולים של פני החברה הישראלית, הביטוי 'הצנע לכת' מתאים לו. מי שלא יזהה את פניו כפני נשיא בית המשפט העליון (בדימ.), לא היה יכול לנחש זאת לו היה נתקל בו בקהל הממתינים לכנס. יש משהו מאד צנוע באופן התנהלותו, בשפת הגוף שלו, ובאינטראקציה שלו עם אנשים.

בעצם ימים אלו מוצגת בבאנרים של אתרים שונים פרסומת למכללה האקדמית ברמת גן. הפרסומת צועקת: "דמיין את דיון השכר שלך עם תואר MBA ממכללת רמת גן". בתמונה מוצג צעיר מטווס, אשר מתהלך הנה והנה כאילו העולם כולו בכף ידו, ומבט דוחה של שביעות רצון עצמית מרוח על פניו. למרות ניסיינותי להתעלם מן הבאנר, הדבר לא עולה בידי. החברה שלנו, אשר מעלה על נס את ה"הצלחה" ואת ה"אינדיבידואליזם" בדמותו הקיצונית, מטפחת כל מיני מנהלים זוטרים בהיררכיות ארגוניות שחשים כ... ומתנהגים כמו אלוהים, לפחות. החליפות המהודרות, חיתוך הדיבור של "שופוני כמה אני חשוב" והגינונים הנובורישם, מאפיינים לא מעט צעירים בימינו, אך ורק משום שתפסו עמדות מסוימות בארגונים מסוימים, עמדות אשר הודבקו להן שמות מנופחים משביעות רצון עצמית.

דומה כי תופעה זו פסחה דווקא על מי שהשפיע, כאמור לעיל, יותר מכולם על דמותה של החברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים, מי שהחדיר למשפט הציבורי שלנו את רעיון השפיטות, הסבירות והמידתיות, ולמשפט הפרטי את עקרון תום הלב ואת הקביעה ולפיה "אדם לאדם אדם". הצפייה בברק, מצניע הלכת (למרות גדולתו המשפטית) מעניק את האות לרוטלוי, אשר מסתבר שהייתה לפני "ארבעים ומשהו שנה" תלמידתו לדיני חיובים ולתורת המשפט באוניברסיטה העברית ואף "כתבה אצלו עבודה" (שהוא לא זוכר), הייתה צפייה שחיממה את הלב. הנה עמדו שם שני אנשים שהחדירו, כל אחד בדרכו השיפוטית, כל כך הרבה אנושיות לחברה הישראלית, כל כך הרבה מן הדבר הזה שקרוי "הגנה על החלש וחסר הישע", כל כך הרבה מן הדבר הזה שהוא הפוך למה שתרבות הרייטינג הדוחה החדירה לחברה שלנו (תחרותיות אלימה, העיקר לא להיות מודח בפרק הבא של ריאלטי זה או אחר), עמדו, והעלו נוסטלגיה.



"בשמה של ערכאת הערעור"

ברק דיבר אל רוטלוי כדבר "ערכאת הערעור" אל "ערכאה דלמטה", בקריצה מחוייכת לשבתו כערכאת ערעור על החלטותיה. הוא כינה אותה 'סביונה', והיה שם משהו אבהי, לא רק דיבורו של מרצה גאה לתלמידתו, אלא גם דיבור של ראש המערכת המשפטית לשופטת מסורה. הוא תיאר כיצד כמעט וותרה על כס השיפוט, וזאת לטובת החברות בוועדה לזכויות הילד ("היא אמרה שאם תצטרך לבחור בין חברות בוועדה לבין כס השיפוט, תבחר בוועדה"), מה שהביא את ברק להאריך את חופשתה מבית המשפט ("דבר לא פשוט") לחמש שנים נוספות על השנה המתוכננת.

כשהעניק לה את האות, הם התחבקו.

"הדרך שבחרתי, ושבחרתי לי למטרתי, איננה הקצרה ביותר וגם לא הנוחה ביותר, ברם, היא הטובה ביותר בשבילי, משום שהיא שלי, משום שהיא משל עצמי." (יאנוש קורצ'אק)



את הטקס סיימה השופטת רוטלוי.

היא בחרה גם הפעם לשים על הבמה את הילדים, ורק אותם.

היא קראה קטע מצמרר מתוך הספר "חלום וברונזה" של המספר גרסיה לורקה, אשר מתאר את עוניים הזוועתי של הילדים (שנאלצים לכבס בגדיהם כשהם עירומים וקופאים מקור רק משום שאין להם סט בגדים נוסף), וסיפרה על חווית המספר אשר צפה מן הצד בילדים אלו.

רוטלוי ביקשה לעשות מעבר לצפייה פאסיבית, ואף מעבר לפתרון נקודתי (כשופטת) של ילד זה או אחר, ועל כן בחרה בניהול הוועדה, אשר שמה הרשמי הוא "הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה", אך בפי כל שמה היה "ועדת רוטלוי".

היא ציינה כיצד הגם שהמנהיגים "מצקצקים בלשונם" לדבריה על כך שה"ילדים הם הדבר היקר ביותר", בפועל מצבם של ילדי ישראל בשנים האחרונות אך ורק הורע והדרדר, וזאת היות והמדינה התנערה מאחריותה לשכבות החלשות, והפריטה עוד ועוד שירותים חברתיים.

רוטלוי תיארה את הפן האנושי בשיפוט. לדבריה, המראות שהיא רואה באולם המשפט שלה "נצרבים בתודעה", ממש כפי שמראות העוני המחפיר והמכמיר נצרבו בתודעתו של לורקה. המראות, לדבריה, "הפכו לחלק מחווית קיומה" והשפיעו על עשייתה.

קריאת פסקי הדין של רוטלוי, חלקם מרגשים עד דמעות, מלמדת שאין אלו סתם מילים, אלא מדובר בשופטת אשר השתמשה בתפקידה בכדי לממש שליחות חברתית. או כפי שהיא עצמה ציינה בסיום דבריה: "רציתי לראות את כלל הילדות ואת כלל הנשים, ולנסות ליצור חברה טובה יותר וצודקת יותר. לו ניתן לי לבחור מחדש, לא הייתי בוחרת בשליחות אחרת".