ממש כמו בחייו, הרחק מאור הזרקורים, הלך בסוף השבוע לעולמו הקצין האיכותי, המוסרי ואמיץ הלב ביותר שידע צה"ל מעודו. אפילו מודעת האבל הצנועה, שהתפרסמה אי-שם בעיתון, לא הסגירה את סיפורו המופלא של הלוחם הנועז, שרק בשל טרגדיה אומללה לא זכה להתמנות לרמטכ"ל.
תת-אלוף (מיל.) אורי בן-ארי (84) היה בכל רמ"ח אבריו שריונר והניח בצה"ל את יסודות תורת הלחימה בשריון. ה"יקה", יליד ברלין, עלה ארצה, בגיל 14, במסגרת עליית הנוער. בשנת 1946 התגייס לפלמ"ח והיה מראשי "החטיבה הגרמנית" שלו. במלחמת העצמאות שימש מג"ד בחטיבת "הראל", במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים כיהן כמפקד חטיבה בשריון, ואילו במלחמת יום הכיפורים הוא היה סגנו של אלוף פיקוד הדרום.
בכל תפקידיו הצבאיים היה אורי בן-ארי נותן הטון הדומיננטי, כשעל-פיו ישק דבר. חייליו הלכו אחריו באש ובמים, כי עדיין לא נולד מפקד שניתן לסמוך עליו כמוהו.
מבטן ומלידה
במדים נראה אורי בן-ארי כהתגלמות דמותו המושלמת של מפקד קרבי, כפי שהיא מוכרת מן האקרנים: תמיר, מוצק, ועיניים חומות-רושפות מתחת לגבינים כהים. לפני שהאפיר שערו, בטרם עת, הוא נחשב, ולא בכדי, לגבר היפה ביותר בצה"ל. אלא שהשיער השב לא פגם כהוא זה בתוארו, גם לא בדמותו החיילית והמרשימה כל כך של איש צבא בכל רמ"ח אבריו.
כי אורי בן-ארי היה איש שריון מבטן ומלידה. ואיש-שריון לא נחשב בעיניו למקצוע צבאי, אלא לדרך-חיים, אפילו לאופי, שאדם חייב, בעצם, להיוולד עימו.
היו ימים ששמו של אורי בן-ארי היה שם דבר בצה"ל. כאיש חטיבת "הראל", בפלמ"ח של מלחמת השחרור, הוא פיקד על גבעת הראדאר, אך נאלץ, בקרב עקוב מדם, לסגת אל מול הלגיון הערבי, שהיה אז החזק והמקצועי שבצבאות ערב - הצבא היחידי שצה"ל לא יכול היה לו.
בגלל סוכר
הפצע הזה, שלא הגליד אצלו, נותר פתוח עד מלחמת ששת הימים, ואז בא אצלו יום נקם ושילם. שוב, בקרב עקוב מדם, הצליח אורי בן-ארי להחזיר עטרה ליושנה, צלח את שדה המוקשים הנורא שנטמן לחייליו, וגבעת הראדאר שבה לידיו של צה"ל. 19 שנים הוא חיכה ליום הזה ולא היה מאושר ממנו.
במבצע סיני היה אורי בן-ארי מפקדה של חטיבה 7 המהוללת, שהבקיעה עם שריונה בציר המרכזי, רמסה את המוצבים המצריים באבו-עגילה, כבשה את ביר-חמה וביר-גפגפה, ודהרה עד גדות התעלה. תהילת המנצח שלו הייתה פחותה רק מזו של הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין.
לאחר אותה מלחמה נתמנה (בגיל 32!) למפקד גייסות השריון ונחשב, כבר באותם הימים, לחייל בעל העתיד המזהיר ביותר בצה"ל, כאשר, לפתע, כבחלום סהרורי, התפוצץ עליו "עסק הביש" - כה פעוט בחשיבותו, אפילו עד כדי לעורר גיחוך, אבל כה נורא באכזריותו.
צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין: אחד הסמלים שלו נטל לעצמו ארבעה שקי סוכר משלל המלחמה, והוא, אורי, למרות שידע על כך - לא העמיד את הסמל לדין. הוא נטל את האשמה על עצמו ופרש מצה"ל. עם החלטתו זו הוא היה שלם עם עצמו וללא כל שמץ של מרירות.
בכל זאת, צה"ל לא יכול היה לוותר עליו. לאחר עשר שנים, כשהוא כבר מחוץ למערכת הצבאית, שוב נקרא אורי בן-ארי אל הדגל ושוב חולל נפלאות בפיקוד הדרום. וגם כשכיהן מאוחר יותר, בתפקידיו האזרחיים - כקונסול-ישראל בניו-יורק, כמנהל דפוס וכאיש התעשיה האלקטרונית - לא נדמה רוחו הצבאית. וזו מרחפת עתה בשמים.