פרשת השבוע, פרשת "וארא" היא אחת משלוש הפרשיות הארוכות ביותר בספר שמות. היא כוללת קכ"א פסוקים וסימנך: "גיבעול" ואין בה שום איזכור מצוותי. פרשה זו היא המשך ישיר לפרשת שמות שבה קראנו על הבטחת ה' למשה לגאול את "המיעוט היהודי" מעריצות "השלטון המרכזי" באימפריה המצרית. בעקבות זאת, משה (ובני ביתו) חזר למצרים ממדיין, ופרעה, לא רק שלא שילח את בני ישראל מארצו אלא, אדרבה, הקשיח את ליבו והקשיח את שיעבודם הקשה של עם ישראל. מפרשה זו ואילך נקרא על "ניצוץ הגאולה" שזרח בשמי מצרים, ובמילים אחרות: פרשתנו מספרת על "7 המכות": דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד שפרעה ועמו לוקים בהן.
משה, בעיקרון, מתבקש לבצע את המכות כשאהרון אחיו מתמנה להיות "העזר שכנגד". המכות מתוארות בתורה (כמעט) בפירוט מלא, כמו גם, תגובות הנגד של הצד המצרי ש"חוטף" אותן בצורה הקשה ביותר. משה נבחר ישירות על-ידי הקב"ה להיות "המוציא לאור" והמבצע זאת "הלכה למעשה" כמאמר הפסוק: "ויאמר אלוהים אל משה: "ראה נתתיך אלוהים לפרעה, ואהרון אחיך יהיה נביאך...".
נשאלת השאלה: אם כך, מדוע בשלוש המכות הראשונות משה מצווה על-ידי הקב"ה לומר לאהרון אחיו שיבצע אותן? וכי אין בידי משה את האמצעים ואת הכוחות לעשות זאת? ויתרה מכך, כיצד הקב"ה לא מאפשר למשה לבצע את אשר הוא הטיל עליו מלכתחילה? וכי הקב"ה לא חס על כבודו של משה, ובמיוחד לאחר שמשה מתחיל את שליחותו הראשונית ואת "הקריירה הציבורית" שלו בצורה "די צולעת" כעדותו שלו: "...ומאז באתי אל פרעה... הרע לעם הזה... למה הרעות(ה) לעם הזה, למה זה שלחתני"?! אתמהא!
ותשובתנו הנחרצת: לא ולא! חלילה. השתלשלות המאורעות מעלה את קרנו של משה הן בעיני אחיו היהודים והן בעיני פרעה ועבדיו עד כדי אמירת המשפט [פרק ט', כ"ז]: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". ואדרבא! ה"קריירה הציבורית" של משה כמושיע וכגואל האומה היהודית נוסקת מעלה. משה, "הרעיא המהימנא והרחמנא" (הרועה הנאמן והרחמן) ושמתואר [מדרש שוחר טוב] "כאדם המשובח ביותר שהוא אב לנביאים, אב למלאכים ואב למתפללים" ו"כל אשר הוא גוזר הקב"ה מסכים עימו" [דברים רבה ה'], בהליכותיו, במעשיו, באורחותיו הפרטיים והכלליים מלמדנו פרק חשוב בכל הקשור ל"הליכות ונימוסים", קרי: ענווה, צניעות, רחמנות, אהבת ישראל, עזרה לזולת ועוד. בפרשת "וארא" אנו למדים ממשה רבנו פרק חשוב ביותר בכל הקשור לעוצמתה המוסרית האדירה של אחת מן המידות החיוביות, הלא היא מידת הכרת התודה. מידה שהייתה קיימת אצל משה כחלק אינטגרלי מאישיותו הרב-גונית. ולא בכדי בתודעת העם היהודי לדורותיו נצרב הביטוי "משה רבנו (משה מורנו) ומשה שהיה באמת "הגדול מכולם" לא הוכר בביטויים אחרים, כמו למשל: משה המצביא, משה המנהיג, משה הגואל...
מידת הכרת התודה/הכרת הטובה כאנטיתזה למידה המגונה הידועה בשם "כפיות טובה" או: "כפירות בטובה" (כפי שחז"ל נוהגים לכנותה במספר מקומות) היא דפוס התנהגות בסיסי שאמור להיות מיושם אצל כל אדם ש"צלם אלוהים" עליו. התנהגות חיובית זו, אשר כל אדם אמור לסגל ולנכס לעצמו עומדת בניגוד מוחלט לצורת התנהגותו של "אדם הראשון" שעליו אמרו חז"ל: "שכפר בטובה" בכך שאמר "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", כמו גם בניגוד לצורת התנהגותם של עם ישראל שעליהם אמרו חז"ל "שכפרו בטובה" בכך שאמרו על המן (האוכל שאכלו אבותינו בדרך נס במשך 40 שנות נדודים במדבר סיני): "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
לנו אין כל ספק, שהתנהגות בדרך אצילית זו, בדרך של הכרת התודה/הכרת הטובה, היא התנהגות שחייבת להיות מושרשת בכל אדם ואף ביחסו אל הדומם בבחינת: "בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן" [במדבר רבה כ"ב] והסיפור הבא מלמדנו עד כמה חשוב להודות למי שהיטיב עימך, כדלקמן:
הרה"ג ר' ישראל גוסטמן זצ"ל, "אוד מוצל" מאש כבשני השואה האיומה שפקדה את בית ישראל לפני מספר עשורים, הקים בירושלים את ישיבת "נצח ישראל" לאחר שעלה לארץ וכל בוקר, לאחר תפילת שחרית, היה נוהג בעצמו להשקות את השיחים והצמחים בחצר הישיבה. וכשנשאל על-ידי תלמידיו לפשר הדבר, ענה ואמר להם: "בניסי ניסים ניצלתי מן התופת הנאצית. מן הרכבת שדהרה אל מחנות המוות הצלחתי לקפוץ ולמצוא מחסה ומסתור במשך הימים הראשונים בתוך השיחים והצמחים הגדולים שגדלו בצד הדרך עד יעבור זעם. בזה שאני משקה את השיחים והצמחים בכל בוקר אני מביע את תודתי העמוקה למי שבזכותו ניצלתי".
כמו-כן, באחד המדרשים על ספר "במדבר" מסופר שכאשר משה הצטווה על-ידי הקב"ה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" משה שלח אחרים לבצע את "פעולת הנקם" משום שבארץ מדיין הוא מצא מחסה ומסתור כאשר משה ברח מאימת פרעה לאחר הריגת "האיש המצרי שהיכה איש עברי".
ולגבי דידן, אמר ר' תנחום [שמות רבה ט']: "למה לא לקו המים על-ידי משה? - אמר לו הקב"ה: "המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור אינו דין שילקו על ידך". בדיוק מאותה סיבה אין משה מבצע את המכה השנייה, מכת הצפרדעים, היות ובית הגידול של הצפרדעים הוא במימי היאור ומשה אינו רוצה לשלם "רעה תחת טובה". כמו-כן, אין משה מבצע את המכה השלישית, מכת הכינים היות ומכה זו דרשה ממנו להכות את עפר הארץ, כמו שנאמר: "והך את עפר הארץ והיה לכינים בכל ארץ מצרים". וגם כאן, "לא היה העפר כדאי ללקות על-ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי וטמנהו בחול". וכבר אמר שלמה המלך "החכם מכל אדם" בספרו, ספר העצות המחכימות [משלי י"ז, י"ג]: "משלם רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו".
כמו-כן, זה המקום לציין ובקצרה, שכל הרעיון המרכזי העומד מאחורי מצוות "הבאת הביכורים" לבית המקדש על-ידי היהודי, הוא: שהאדם לא יהא כפוי טובה כלפי הקב"ה אשר בירך אותו ואת אדמתו ביבול ובפירות, אלא, אדרבה! יכיר תודה לבוראו, כמאמרו של בעל "ספר החינוך [מצווה תר"ו]: "בהיטיב אליו ה' יתברך... וזכה להביאם לבית אלוהינו... ידע כי הכל הגיע אליו מאת אדון בעולם... ראוי שיספר חסדיו...". הנמקה זו מבוססת על דברי המדרש [ספרי]: "ואמרת אליו" - "שאינך כפוי טובה".
הבה ונחזיק טובה למושיען של ישראל, משה רבנו. הבה נלמד מהליכותיו המצויינות וניישמן "הלכה למעשה", שהרי אלה הן חלק מדרכיו ומהנהגותיו של הקב"ה בעצמו ובכבודו ואם כולנו, בלא יוצא מן הכלל, נתנהג וניישם "הלכה למעשה" מידה חיובית וחשובה זו, כמו גם מידות טובות אחרות, יוקיר הקב"ה את מעשינו ונזכה לגאולה שלמה ב"עגלא ובזמן קריב", כמאמרו של הנביא [מיכה ז', ט"ו]: "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".
