איננו מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות

הבה ונשאל מספר שאלות תם. מדוע יצאה ישראל ל"מלחמת עזה הראשונה"? נו, ברור, לשנות את המציאות הביטחונית ביישובי עוטף עזה (אזור שהתרחב, למצער, ליישובי מרבית דרום הארץ) ולהחזיר את כושר ההרתעה הישראלי אשר כה נישחק מאז פינוי לבנון הכישלוני, עבור דרך אינתיפדת אל-אקצה, המשכו בגרוש גוש קטיף וכלה במלחמת לבנון השניה האסונית.

נמשיך ונקשה, מה פירוש לשנות את המציאות הביטחונית? ונען, להפסיק את ירי הקסאם והגראד למשך תקופה ארוכה. והאם השגנו מטרה זו? לא מניה ולא מקצתה. האם שיקמנו את כושר ההרתעה הישראלי? ימים יגידו, המושבעים היושבים על המדוכה עדיין בחוץ.

בהגיוננו הפשוט, ישראל לא השיגה מטרותיה החשובות ביותר תוך שיצאה ל"מלחמת עזה הראשונה". החמאס אומנם הוכה מכה אנושה אך עיקר כוחו הלוחם לא נפגע, ועדיין מסוגל הוא לירות קסאמים על ישראל כמקודם. האירגון לא איבד את המוטיבציה להלחם בישראל, וכל גורם הרתעה ישראלי אינו ניכר בהתנהלותו עד כה. מרביתם של מצבורי הנשק של החמאס הושמדו, אך הבה ונשים מבטחנו באירן כי לא יעברו 4-6 חודשים והחמאס יהיה מצוייד עד שיניו ברקטות בעלות טווח מתאים לריקוט והפצצת רדיוס תל אביב וירושלים. גם אם נזכה לתקופת מה של שקט בעקבות מלחמת-עזה הרי בסיומו של יום נקבל מהחמאס הרבה ונורא מאותו הדבר כאשר ימצאו כי הזמן כשר לכך.

התשתיות האזרחיות בעזה נחרבו, אך עזרה כספית נכבדה מארצות ערב ואירן תשקמנה אותן למצב טוב מונים רבים מזה שהושמד על-ידי ישראל דהיינו, העזתים "הרוויחו" תשתיות מים, חשמל, בינוי ופיתוח-כולל שלא היה נמצא בידם לולי המבצע.

ההסכם בעל הניחוח הצ'מברליני עם ארצות הברית שעמו חזרה ציפורה ל' שווה לכפרות. גם יוזמות אירופיות לוועידות שלום מחטיאות מטרתן באשר לא שלום מקומי עומד על הפרק, אלא חסימת דרכו של האיסלאם המיליטנטי ראש וראשון לפני שנוכל להתרווח בטרקליני דיוני השלום. עד שאלו יפנו כה וכה, החמאס ממילא כבר יהיה מצוייד כדבעי וסוס החימוש החמאסי יעלם בתוככי עזה לאחר סגירת דלתות האורווה הפילדלפית (אם בכלל).

אנו בפירוש לא הפנמנו ולמדנו לקחנו כי את שלא נוכל לבצע בעצמנו לא תהיה מדינה בעולם שתוציא הערמונים עבורנו מהאש. הפיאסקו של הסכם 1701 הכישלוני בלבנון שוב חזר על עצמו בהסכם קונדי-ליבני העכשווי. חוסר ניסיונה של לבני הינו בעוכרי כולנו. הנתק הקיים בין אולמרט ללבני אינו מאפשר פיקוח הולם על טיב ביצועיה והתוצאות אכן בהתאם.

מצרים נמצאה כמשענת קנה רצוץ בכל האמור למניעת הברחות הנשק לרצועת עזה, ויש להתיחס בחשדנות ובספקנות למחויבותה לתקן דרכיה ולפעול בנחישות לחסימת ציר פילדלפי. באם תשנה דרכיה הרי שנופתע לחיוב.

אקורד הפתיחה למלחמה גילם בחובו הבטחה גדולה. גם אם אפף ערפל את מטרות המבצע ,הרי למצער ברור היה ואף כך הוכרז כי ישראל פועלת לשינוי המציאות הביטחונית בעוטף עזה וישובי הנגב הצפוני. ישראל יצאה למלחמה שאמנם על פניו הינה מלחמת ברירה, אך לאמיתו של דבר הגיעו מים עד נפש לאחר שנות הפצצת ישובי הנגב המערבי ללא מענה ישראלי הולם. גם אם על פניו אין הצדקה לנפגעים האזרחים הפלשתינים הרבים, הרי שגם כאן לא נותרה בידינו הברירה. למול לוחמינו עמדה ברירה אכזרית אך בלתי נמנעת, אילו הם האמהות והאבות אשר יבכו את בניהם אלו בעזה או אלו בשדרות והתשובה בהתאם. פירושה של רחמנות על הפלשתינים הייתה התאכזרות לבנינו ומשפחותינו בצידנו, באשר החמאס לא הותיר בידנו הברירה בהשתמשו באוכלוסיה האזרחית (הן הישראלית והן הפלשתינית) כבני ערובה מפאת היותנו כולנו לשיטתו, ישראלים כפלשתינים, מגן אנושי עבורו.

להלן מספר שיקולים וציוני דרך אשר שימשו ישראל בהחלטתה לצאת למבצע בעזה כנגד החמאס, גם אם עיתוי המבצע לא היה מושלם והוכתב על-ידי פעילות החמאס יותר מפאת בחירה מושכלת מצדנו. למצער ניתן לומר כי פעולות האיוולת של החמאס הכרוכות באי חידוש הפסקת האש, שיחקו לידיה של ישראל אשר חיפשה מזה זמן סיבה מוצדקת מהבחינה הבינלאומית, אפשר גם תרוץ, לצאת ולהכות בחמאס על-מנת להסיר את האיום האירני מגבולה הדרום מערבי.

1. תקופת שלהי שלטונו של הנשיא בוש, הצמא להשגים, הבטיחה תמיכה אמריקנית במבצע. מאידך, הזמן הקצר שנותר לכהונתו היה בעוכרינו. רצח האופי האכזרי, כמעט שטני, שערכה המדיה האמריקנית לאורך שנים בנשיא בוש הניעו לתמוך בישראל באופן גלוי ובוטה עם פתיחת המבצע, אולי כפעולת נקמה אחרונה ובדין במשנאיו מבית.
2. תקופת טרום הבחירות בישראל אמורה הייתה לשחק נאות לידי מפלגות קדימה והעבודה. מאידך, תאריך הבחירות הקרב הכניס את משך המבצע לסד בעייתי מבחינת ישראל. אף אם אין הוכחות כי שיקולי בחירות היו מעורבים גם הם בהחלטה לצאת למבצע, הרי אין ספק כי אכן, מאחורי הקלעים, היו גם היו.
3. סרובו של החמאס לחדש את הפסקת האש ושיגור עשרות רקטות ליום על ישראל נתן הצדקה מלאה בידה, שאינה ניתנת לעירעור בינלאומי מערבי, לתקוף ברצועה. ברי היה כי העולם האיסלאמי יגנה "תוקפנות" ישראל כלא מידתית ורצחנית. שנאת ישראל הייתה תמיד הדבק המלכד את מדינות ערב, המסוכסכות בינהן בכל נושא אחר.
4. לחץ "הרחוב" הישראלי על ההנהגה לצאת למבצע בעזה הפך ובדין, כבד וללא נשוא.
5. הצפי, אשר הוכח כנכון, כי טווח הטילים החמאסי יחרוג מהמסגרת המצומצמת עד כה ופגיעותיו יסלימו ויגיעו לאשקלון, אשדוד ואף מעבר לכך.

בתקיפה בעזה יושמו מספר לקחים הנובעים מכשלונות ההנהגה המדינית והצבאית בישראל בניהול מלחמת לבנון השנייה. חשוב לציין כי הפקת הלקחים ושיפור ביצועי הצבא בעקבות מלחמת לבנון השניה, כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת-עזה, נמצאים רובם ככולם בתחום האדמיניסטרטיבי או הטקטי, בעוד אשר בתחום האסטרטגי לא חל שיפור ניכר מקביל. עובדה זו היא שעמדה בפני הצבא לרועץ לפני תום הלחימה בעזה וקבעה את התוצאות הבלתי שלמות ואף מסוכנות לנו.

1. על-מנת השיג ניצחון ברור ולא רק בנקודות, על הצבא לנקוט בתגובה שאינה פרופורציונלית, אינה מידתית, בגבולות הסביר (ברי כי אינך הורג יתוש בעזרת עדר פילים משתוללים). נוסח הפשרה המערבי הידוע כ"אני מנצח אתה מנצח" אינו מתאים למלחמתנו בחמאס הפונדמנטליסטי באשר מושגים אלו בזויים עליו. תגובה מידתית מעלה את הצד החלש לרמת כוחו של החזק ואינה מביאה כל הכרעה בסיכסוך, כך שהלכה ולמעשה מנציחתו וגורמת להתמשכותו עד בלי די ולאבדות כבדות יותר בחשבון כולל. הפעלת הכוח הרגלי במלחמת לבנון, בנוסח "עקיצות יתושים" אקראיות, הייתה לבדיחה עצובה ומרעימה. הפעלת הכח במלחמת עזה הייתה, נכונה באשר ריכוזו של הכוח והמאמץ במקום ובנקודת זמן הינו מרכיב נכון בניהול הקרב המודרני. מאידך, חוסר התיחכום אשר גרם להארכת המבצע ולסיימו ללא הישג ברור ונחרץ, גרע בסיומו של יום מהשגת תוצאות טובות יותר מאשר ניצחון בנקודות (אם גם רבות יותר לטובתנו מאשר במלחמת לבנון).
2. מטרות המבצע חייבות להשקל בזהירות רבה, מפאת שעליהן להיות ברות השגה ללא תלות במשאלות הלב. פטפטנותו של אולמרט בפתיח למלחמת לבנון השניה יצרה ציפיות אשר כגודלן כן הייתה האכזבה משלא הושגו. אולמרט תיקן דרכיו בפתיח למלחמת עזה אך פיו הגדול הכשילו בסיומה.
3. ערפל הקרב הינו חלק מהמאמץ המלחמתי. במלחמת עזה הראשונה יושם לקח זה ובדין. על הצבא להלחם בלא שעיתונאים חטטניים, רודפי סנסציות ורייטינג ינשפו בעורפו. על הצבא להלחם באויב שלמולו ולא במדיה שבגבו. לקח אפשרי נוסף בתחום זה הוא לבודד באופן סלקטיבי את זירת המערכה גם בתחום המדיני ולא רק התקשורתי (למעט שרת החוץ שתפקידה בכך). מנהיגינו לעת הזו מפנים גבם לאזורי הלחימה ומנהלים שיח ושיג מיותר ומזיק עם ידידינו מארצות הים. התנהלות זו גורמת לרפיסות ולאובדן הנחישות, כפי שהתבטאו בסיפא למלחמת לבנון השניה ובמלחמת עזה הראשונה. בשני המקרים "ניצחנו בנקודות" עקב לחץ חיצוני ולא משום שלא יכולנו לסיים הקרבות גם אחרת, דהיינו בניצחון ברור. האמור כאן אינו סותר את הצורך הבוער במערכת הסברה חובקת עולם העושה שימוש בכל אמצעי מדיה אפשרי. להוותנו, הנעשה לא סיפק.
4. השפה הצבאית אשר הפכה לשפת "מגדל בבל" משך מלחמת לבנון וגרמה לבלבול עצום בקרב הדרגים המסתערים, חזרה לממדיה הטבעיים במלחמת עזה והפכה לשפה צבאית אחידה המובנת לכל נפש, כפי שאכן אמורה היא להיות.
5. שיתוף הפעולה הבין חיילי אשר נעשה בלבנון תוך מס שפתים בעיקרו, תורגל ובוצע במלחמת עזה ביעילות מעוררת השתאות. שיתוף הפעולה הבין-זרועי והבין-חיילי הוא שהקל רבות על התקדמות הכוחות בעזה ואף אבדותינו היו קלות ביחס בעקבותיו.
6. מודיעין למבצע (מל"מ) לקה אנושות בלבנון. ידיעות מצילות חיים אשר לא הגיעו לדרגי השדה והעלו אבק במשרדים עורפיים, קיבלו כעת קדימות עמוקה ורחבה במלחמת-עזה ומנעו אבדות רבות תוך שהן תורמות לתבוסתו הטקטית של החמאס.
7. תוכניות הקרב היו ברורות ומפורטות כאשר כל חייל ידע את העומד בפניו והמוטל עליו. נושא כוחות ומשימות עבר שדרוג רוחבי והורד לידיעת הדרגים הלוחמים. למותר לציין כי מעט מדי מכל זאת בוצע במלחמת לבנון.
8. הן כוחות המילואים והן הצבא הסדיר הוטלו למערכה במלחמת לבנון השניה כאשר היחידות סבלו מאימון לקוי או אף מחוסר מוחלט בו. מלחמת עזה ראתה יחידות מצויידות, מאומנות ונחושות לביצוע המשימה.
9. ניכר היה ב"מלחמת לבנון השניה" כי היחידות הלוחמות לא חתרו למגע עם האויב ומפקדיהן העדיפו שהייה במפקדות עורפיות לנוכח מצגי הפלזמה. ליקוי חמור וערכי זה תוקן במלואו במלחמת עזה.
10. טקטיקת מלחמת המנהרות אשר הייתה בחיתוליה (אם בכלל) במלחמת לבנון, שוכללה, תורגלה ויושמה באופן מרשים משך מלחמת עזה.
11. הכנת והגנת העורף מהווה מרכיב חשוב בחוסנה הלאומי של ישראל בתנאי מלחמה ולחץ. בניגוד להפקרת העורף על-ידי ממשלת אולמרט בימי מלחמת לבנון השניה הרי נראה כי הופקו הלקחים ותפקוד שירותי העזרה וההצלה ב"מלחמת עזה הראשונה" פעל ללא דופי. הדבר התבטא בנחישות רבה יותר של הציבור בישראל ותמיכתו מקיר לקיר (למעט הערבים) בפעולה בעזה.
12. נושא קבלת ההחלטות בדרג המדיני והממשק בינו לבין זה הצבאי משך מלחמת-לבנון, אשר קיבל ציון שלילי חמור מוועדת ווינוגרד ובצדק, עבר שידרוג חיובי. כניסתה של ישראל למלחמת-עזה לא הראתה כשלים מיותרים בנושא זה. מאידך, אקורד הסיום של המלחמה אשר נותרה ללא הכרעה ברורה באשר למנצח בה, מעמיד באור שלילי ותמוה את תהליך קבלת ההחלטות ובקרת האיכות אודותן בשלב זה.

במזרח התיכון, בו מראית העין היא מלכת הקרב, הרי הנחת החמאס כי יצא מהמלחמה ללא תבוסה אקוטית יש לה על מה לסמוך. בכך ש"הצבא הטוב במזה"ת" על מטוסיו, טנקיו וצבאו העולה בכוחו מונים רבים על ארגון החמאס, לא הצליח להדביר את החמאס אל החומש, הרי זהו הישג ממשי מבחינתו, וכל פיטפוטי הביצים של "מנהיגינו" על השגת יעדי הלחימה וניצחונות פורחים באויר, לא יוכלו לשנות עובדה זו.

נזכיר כי החמאס נהג בדיוק כפי שארגון גרילה אמור לנהוג מול צבא גדול, מסורבל וחזק ממנו, דהיינו להמנע מקרב פנים אל פנים ולסגת בצורה מתוכננת ומסודרת על-מנת לשמר כוחו ולהיות מסוגל לצוץ ולצאת להתקפות אקראיות במקומות ובזמנים אחרים. מתכונת הכנת שדה הקרב ופעולתו של החמאס בו מלמדת כי פעל נכון, תוך משנה סדורה ובשום-שכל מול הפעלת הכח האלים וחסר המעוף של כוחות צה"ל (הנכון לכשעצמו במידה ומשולב היה בהפעלת תיחכום נאות). אנו הכינו החמאס חזק אך לא באופן אלגנטי. מאז ימיו של פון קלאוזוביץ' אין הצבאות אמורים להילחם ראש בראש, לא בכל מצב, אלא להפעיל תיחכום ותחבולות בסגנון "עקרון הגישה העקיפה". עקרון זה גורס כי יש לחתור למגע עם האויב בנקודות החולשה והתורפה שלו. עקרון זו ניתן להפעלה גם בעזה הצפופה באשר הפתעה אינה בהכרח אסטרטגית אלא ברבים מהמקרים גם טקטית.

"מלחמת עזה הראשונה" הייתה בעיקרה מלחמתם של חיל האויר, אשר לגבי יעילותו מיותר להכביר מילים, כמו גם של החייל הרגלי הישראלי אשר מילא תפקידו נאמנה ובמקצועיות ראויה לשבחים רבים, עד לרמת החטיבה. לא כך הם פני הדברים באשר לפיקוד העליון הצה"לי והמדיני. אלו הפעילו מרבד אש מתגלגל אשר היווה במשתמע תחליף דל לתחכום והפעלת תחבולות בשדה הקרב. הלחימה התאפיינה בקווי דמיון מטרידים ללחימה בחזית המערב האירופית משך מלחמת העולם הראשונה, בה פלנקס צבאי התקדם בחזית רחבה תוך ייצור אש אדיר עד שנעצר לתוך מלחמת חפירות מול אויב אשר נהג בדיוק כמוהו. הגנרלים והמדינאים של ראשית המאה העשרים באירופה היו מאובני מחשבה ותיחכום, וממשיכיהם במדינת ישראל מחרים ומחזיקים אחריהם בעקיבה ראויה לגיחוך, אם לא למעלה מזאת.

מספר דוגמאות לתחכום תכנוני בניגוד להפעלת כח גרידא: הנחתת כוחות מן הים ולפיתת החמאס גם מהמערב, כאשר כוחות אלו מאיימים ישירות על מרכז עזה מיד עם תחילת המבצע הרגלי. הריסה הקפית של מנהרות המילוט של ביה"ח שיפא מהאויר (מקום מפקדת החמאס המרכזית) והנחתת כוחות מיוחדים על בית החולים ולתוך מרתפיו תוך חיסול מרכז העצבים החמאסי. יצירת מסדרון הימלטות דרומה אשר יעודד לוחמי חמאס לנטוש את העיר עזה ויקל על חיסולם משנטשו חוריהם. תקיעת טריזים לתוך השטח המיושב ויישום תנועות מלקחים לחיבור בין הטריזים. יצירת מערכת הונאה ודיס-אינפורצציה ברמה הטקטית ליצירת דמורליזציה מקומית. יישום התקפות תוך שימוש ב"יבילות אנכית" (הנחתת כוחות אוירית) להשגת הפתעה טקטית. ניתן להמשיך בכך ללא גבול אך העקרון ברור.

כלומר, בכך שמלחמת עזה הראשונה לא הכריתה או למצער צימצמה את מסוגלות החמאס למשול במרחב עזה וכפועל יוצא לא חיסלה מסוגלותו לירות רקטות על ישראל, נוצר מצב ביטחוני חמור יותר בעבור ישראל מאשר לו פורצת הייתה כלל ועיקר, כפי שיפורט להלן.

1. תחילת הדשדוש הישראלי בשבוע השני למלחמה הקרקעית, מקורו בלחץ כבד של מדינות האיחוד האירופי על ישראל אשר חיסולו המוחלט של החמאס אינו נמנה על תוכניותיהם.
2. מדינות האיחוד מחזיקות בתוכנית כוללת יותר, אשר ממתינה ומתוזמרת עם מהלכיו של הנשיא האמריקני הנבחר אובמה, בדבר כוונתו לפתוח בשיח ושיג ואפשר גם במשא-ומתן עם אירן כמו גם עם מדינות בעלות גוון איסלמיסטי נוקשה כמותה. האירופאים שואפים לקפוץ על העגלה וליצור חזית משותפת של משא-ומתן עם אירן בשיתוף ארה"ב. כמובן שלוטשים הם עיניהם לפירות הכלכליים והמדיניים שיפלו בחיקם עקב פעולתם זו.
3. חלק ממהלכי המשא-ומתן העתידי המשותף לאירופים ולממשל אובמה עם אירן כוללים את ההערכה כי אירן לא תיהיה מוכנה לחיסולו של המוצב הקידמי הפונדמנטליסטי שלה ברצועת עזה, וכך הצלחת השיחות המשותפות למדינות המערב עם אירן חייבות היו לכלול את שימור כוחו של החמאס באם חפצות הן בהצלחת השיחות, ומכאן הלחץ האירופי והאמריקני על ישראל לעצירתה לפני חיסולו.
4. למהלך זה נלווה אתנן ריק מתוכן אופרטיבי בדמות הצגת סולידריות אירופית בישראל על-ידי החשובים שבמנהיגי האיחוד האירופי, על-מנת להמתיק את הגלולה המרה תוך סיחרור ראשי "מנהיגינו" הרופסים ו"העייפים מלנצח".
5. ללא כל ספק, "קונדי" ו'מחלקת המדינה' האמריקנית בעלת מסורת אנטי ישראלית ואנטישמית מאז שנות דור, אשר ניצלו למטרותיהם את שלהי ממשלו של הנשיא בוש תוך קריצה רבת משמעות לנשיא הנכנס אובמה, מצאו קרקע-הדיוטה-פוריה בשרת חוצנו החובבנית, ואלו מהווים חלק נכבד במהלכים המשותפים לארה"ב ולאיחוד האירופי באשר למהלכים כלפי אירן במסגרת הגלובלית. לכל השותפים ברקיחת התבשיל, כולל הצד הישראלי, ברור מלמפרע כי פירושה של התנהלות זו יהיה המשך ריקוט ישראל על-ידי החמאס בעתיד הנראה לעין.
6. חמור מכך, פתיחת מערכת שיחות פשרניות עם אירן תוביל ללא כל ספק להקדמת פיתוח והרכבת הפצצה הגרעינית האירנית (באשר כעת לא יהיה מי שימנע אירן מלהשיג הפצצה), אשר עם סיומה תסונדל ישראל במהלכיה כנגד החמאס, סוריה והחיזבאללה ותאלץ לאור האיום הגרעיני האירני (איום מספיק לצורך כך, אין צורך לממשו), "להתנהג" באופן כנוע וצייתני.
7. דהיינו, "מלחמת עזה הראשונה" אפשר שתהיה גם האחרונה בסל האפשרויות החלופיות על חשבון צרכיה האסטרטגים של מדינת ישראל, גם אם יפול גשם טילים על ערינו. אי אז ידיה של ישראל תהיינה כבולות והחמאס והחיזבאללה יוכלו לזנב בה כרצונם תוך עידוד ערביי ישראל לתפוס השלטון בה עקב בצד אגודל (כפי שעושים זאת כבר כיום).
8. התנהלות מעין זו תוביל לאפשרות סבירה של יצירת "מדינת כל אזרחיה" (זהו שם הקוד למדינה בשליטה פלשתינית איסלאמית) במקום מדינת היהודים הריבונית, ובכך ימלאו מאוויי גורמים אנטישמים מתוך האיחוד האירופי כמו גם מחלקת המדינה האמריקנית. בכך, בערוב מאווי הלב עם טיעונים פרקטיים, תושג המטרה הסופית והיא זרימת נפט זול ובכמויות הנדרשות מהמרחב הערבי לאירופה ולארה"ב.
9. ישראל, אשר עצם קיומה ניתפס כמכשול בידי מדינות ערביות רדיקליות כמו גם תומכיהן "הפרגמטיות" מבין מדינות המערב, לא תעמוד עוד למכשול ולאבן נגף לפניהם. דומה ואנו עומדים בפני תרחיש קבוע אשר ראשיתו בסופה של מלחמת יום הכיפורים אשר בו לא איפשרה ארה"ב, בניצוחו של שר החוץ הנרי קיסינג'ר, כל ניצחון ולו אף למראית עין של ישראל על צבא ערבי כלשהו, מפאת שיקולים אמריקנים אזוריים וגלובלים אשר הובלו ומובלים עד ימינו על-ידי מחלקת המדינה האמריקנית. אין להוציא מכלל אפשרות כי תרחיש זה חזר במלחמת לבנון השניה ו"במלחמת עזה הראשונה". אפשר בהחלט כי הדיפלומטיה העולמית המערבית בניצוחו של ממשל חדש אמריקני תימצא (שוב) לנכון להעלות את השה הישראלי לעולה למולך מהלכיה הדיפלומטים, עד כדי יצירת סכנה קיומית לישראל.

על-מנת לשבור את מעגל התרחישים המפחיד והמסוכן לנו, היה על ישראל להמשיך בלחימה ולתפוס את "רובע דאחיה" העזתי (המרכז השילטוני של החמאס במרכז עזה), תוך חיסול המערך הפיקודי של החמאס ובכך חיסול כושרו הצבאי לפעול כנגד ישראל, וזאת אף תוך שיבוש מקדמי ובאיבם של מהלכיהם המתוכננים של האיחוד האירופי וארה"ב. בנוסף, חייבת הייתה ישראל לתפוס הלכה ולמעשה, על-ידי כוחות קרקעיים, את ציר פילדלפי ולאטמו במדת האפשר. בכך שישראל לא פעלה כנדרש ממנה בהתאם לצרכיה האסטרטגיים הקיומיים, מעמידה היא את קיומה העתידי בסכנה.

חששה של "ההנהגה" הישראלית מאיבוד אהדה עולמי הינו מופרז עד מופרך, וגרם לכירסום משמעותי בכח ההרתעה הישראלי אשר סיכוייו היו רבים להישתקם תוך מלחמה זו. נבצר מהללו להבין כי המשוכנעים לצד ישראל ישארו משוכנעים והמתנגדים לישראל יחזיקו בהתנגדותם. אין מהלך ישראלי סביר אשר ישנה עובדה זו לכאן אם לכאן.

גם העיתונות הישראלית והעולמית אשר יצאה מגדרה לסקר ולהעצים מלאכותית את ההפגנות כנגד ישראל עקב המלחמה, לא טרחה (אפשר כי בכוונת מכוון) לציין כי הרוב המכריע של המפגינים היו הינם ויהיו איסלמים ואיסלמיסטים השוכנים במדינות המערב במספרים גדלים והולכים אשר אין כמובן לצפות מהם להתנהלות אחרת. כלל העיתונות הצניעה את התמיכה הרבה שהוענקה לישראל במלחמתה, כאשר נתפשת היא על-ידי עולם מערבי, שאינו איסלמיסטי ואינו שמאלני רדיקלי, כמוצב הקידמי של המערב בנקודת החיכוך עם האיסלאם.

האמור לעיל מלמד כי מנהיגות המבצע הבכירה חטאה באובדן נחישות הדרך באורח חמור בכך שעצרה בחצי הדרך להכרעת החמאס, באשר אך עובדה זו מסוגלת הייתה לשנות את המציאות הביטחונית ואין בילתה. אנו תקווה כי אנשים חושבים בציבור הישראלי יבואו חשבון עם הצוות האחראי לכישלון מיותר ומסוכן זה בבחירות הקרבות. אל לנו לאפשר לכישלונרים סידרתיים אלו (ראה ערך מלחמת לבנון השניה באשר לאהוד א' וציפורה ל'), להמשיך ולהכשילנו עוד ועוד.

אקורד הסיום הרופס של "מלחמת עזה הראשונה" מלמד כי בכל האמור להתנהלות הדרג המדיני בתנאי לחץ, מצוקה ומצור, לא למדנו ולא הפנמנו לקחי מלחמת לבנון השנייה במלואם. אין חזון נפרץ בביצוע טעויות על-ידי מנהיגים, זו תכונת אנוש בלתי נמנעת. לא הכרחי, תמוה ואף נלעג יהיה, במידה וטעויות אינן באות על תיקונן ולקחים אינם מופקים. גם במסגרות דרגי הפיקוד העליון הצבאי חוזרת אותה תסמונת כשלונית ממלחמת לבנון השניה באשר לא השכיל לתקן עצמו. מזלנו כי הופקו לקחים ניכרים וחיוביים ברמות הנמוכות יותר, החל מהחייל הפשוט ועד רמת הגדוד ואפשר גם החטיבה בכל האמור להתכתשות עם ארגוני הטרור.

הפיקוד הצבאי הבכיר חובר להנהגה המדינית הבכירה בחזרה עקבית ותמוהה על שגיאות עבר. אלה גם אלה עומדים במטלות התיכנון והביצוע הטקטי, אך כושלים שוב ושוב בכל האמור לתכנון ומחשבה אסטרטגית צבאית ומדינית. כשלים אלו אפשר ויחזרו לחיקנו עשרת מונים, במידה וניאלץ בעתיד להתמודד עם צבאות חזקים יותר מהחמאס.

פנאטים איסלמיסטים רדיקלים כאנשי החמאס חיים בעולם הניגודים של שחור ולבן. לגבי דידם, הידברות הינה כניעה לאויב (אלא אם ההידברות הינה לצורכי הטעיה וגנבת הדעת לקראת חיסול האויב) ולכן אין לנו שיח ושיג עימם ללא שנכם כה חזק עד שיאמרו רוצה אני, או שיושמדו. זהו אם כן התנאי הבסיסי לשוחח עם החמאס. רק בתנאי זה בלבד ניתן יהיה להחליף מילה עמם. לרוע המזל, החמצנו את ההזדמנות במלחמת עזה הראשונה, לא עשינו את הצעד הסופי שיכול היה להביא שקט ואף הבנה בסיסית בין ניצים מעמדה הכרחית של כוח.

אנו צודקים בהסתמכנו על אמנת החמאס כהוכחה כי אין לדבר עם עוכרי ישראל אלו. מאידך, סרובה העקרוני (בניגוד לפרקטי-טקטי) של ישראל להידבר עם החמאס דרך צד שלישי אינו חכם. מסיבה עלומה כלשהי קיים הרושם במערכותינו הפוליטיות כי שיחות בין אויבים פרושן בהכרח וויתור כלשהו על נכסים אסטרטגים (שטחים למשל) ולא היא. שיחות מעין אלו ימנפו ויבהירו לאויבינו כמו גם לעמי העולם את קווינו האדומים ודרישותינו מהם, ומכאן קצרה הדרך לנטילת היוזמה בסיכסוך לידינו. שיחות באות להציג ולברר עמדות הצדדים תוך שהן ממתנות את גובה הלהבות משך תהליך זה.

אנו קיפלנו זנבנו בין רגלינו ושוב נסוגונו מרצועת עזה בלא שנשיג הכרעה. שוב שרתנו בכך את מטרות אויבינו, שוב כרתנו את הענף עליו אנו יושבים. רפיסות רצון מנהיגינו המעמידים לעיתים מזומנות שיקולים זרים מעל שיקולי קיומנו, קיעקעו (שוב) את הסיכוי לשקט ברצועת עזה ובעוטפה.

יותר מתמיד ברור כי "מנהיגינו", מובילי מלחמות לבנון השניה, כשלו בשני פרמטרי המנהיגות המרכזיים דהיינו, ב"כיצד" (טקטיקה) וב"מדוע" (אסטרטגיה). המצב השתפר מעט בכיוון הטקטי (ב"כיצד") אך נשאר כושל באסטרטגיה (ב"מדוע") של סיום הלחימה ברצועת עזה. יותר מתמיד צריכים אנו לאסטרטגים מחוננים בראש המכוונים את חבורת הביצועיסטים חסרי הכיוון בינינו כיום.

כבמלחמת לבנון השניה כמו גם כעת, הכשילה (שוב) ההנהגה המדינית את חיילינו וקורבנם היקר מכל. עד מתי ישלחו אלו חדלי האישים חיילים נאמנים ומלאי עזוז ורצון טוב לשדות הקרב וזאת על-מנת לסובבם ואנו כולנו עמם בכחש ונכלולים? דרושים לנו אנשים נחושים בראש אשר אומנם אינם ששים אלי קרב וממצים כל החלופות שבידם למנוע התנגשות מזויינת. אך משכלו כל הקיצים והיציאה לקרב אינה נמנעת, עליהם לבצעה בנחישות, ללא פשרות, ללא היסוס ובמחויבות פנימית עמוקה לניצחון על האויב. עלינו להיות נוקשים ואכזרים כלפי אלו הקמים עלינו להשמידנו ורחמנים בני רחמנים לאלו השואפים לחיות עמנו בשלום. בכך שאנו הופכים היוצרות, דהיינו אנו רחמנים לאכזרים ואכזרים לרחמנים, אנו מקעקעים את בסיס קיומנו כעם וכלאום בארץ ישראל.