אחריותו של מנהיג

יציאתם של בני ישראל ממצרים לא הייתה רק מהפך מוחלט בחייו של העם ככלל. היה זה שינוי של 180 מעלות בחייו של כל אחד מבני העם, וגם בחייהם של מנהיגיו. דומה, שפרשת "בשלח" מתארת בצורה הטובה ביותר את הדרך שעבר משה רבנו ואת לקחי ההנהגה שלמד, בתוך שבועות ספורים בלבד. ואת הלקחים הללו יכול וצריך ללמוד גם כל מנהיג בן דורנו, במיוחד כאשר אנו ניצבים ערב בחירות.

אפשר לומר, שיחסיו של משה עם בני ישראל מתחילים ברגל שמאל. כבר במעמד הסנה הוא מביע ספק בכך שהם יתנו בו אמון: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: לא נראה אליך ה'". תשובתו של הקדוש ברוך הוא: שלושה אותות שיוכל משה לעשות לעיני העם כדי לשכנעם. ואכן, היה צורך באותות אלו לפני ש"ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל".

אך האמונה הזו לא החזיקה מעמד זמן רב והראשונים לסגת היו דווקא המנהיגים. משה הצטווה לבוא אל פרעה עם זקני ישראל, אך משה ואהרון מצאו את עצמם ניצבים לבדם מול מלך מצרים. הזקנים - אומר רש"י - נשמטו אחד אחד בדרך לארמון. ולאחר ימים ספורים, כאשר פרעה הכביד את עולו, גם הפשוטים שבעם כבר לא רצו לשמוע את בשורת הגאולה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

זמן פעולה, לא זמן תפילה

בזמן המכות, בני ישראל פסיביים ונמצאים ברקע. איננו יודעים כיצד הם מתייחסים למשה, אך אולי יש רמז לכך בפסוק המדבר על מצרים. ערב מכת בכורות אומרת לנו לפתע התורה: "גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". למה זה חשוב לנו? אולי משום שמכלל הן אתה שומע לאו - בעיני המצרים היה גדול, ולאו דווקא בעיני ישראל.

גם העובדה שהעם לא התכונן כלל ליציאה ממצרים, מלמדת על חוסר האמון שלו במנהיגיו. "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם", מספרת התורה. חמישה ימים קודם לכן הודיע להם משה על מועד היציאה המדויק, אך הם לא הכינו מזון ונאלצו להסתפק במצות. יש בכך הן רצון, אולי תת-הכרתי, להימנע מן הבלתי נודע (בבחינת the devil you know) והן התעלמות מדבריו הברורים של משה.

עוברים שישה ימים ומגיע המבחן הבא: ים סוף. פרעה רודף, בני ישראל רואים אותו מאחוריהם ומתחילים לצעוק למשה: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?!" משה מנסה להרגיע: "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום - לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". מכאן עובר משה להתפלל לה', ומקבל מיד שיעור במנהיגות. "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסָעו", אומר לו ה'. ורש"י מפרש בעקבות חז"ל: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא עת להאריך בתפילה, שישראל נתונין בצרה".

זהו שיעור חשוב מאוד. ודאי שהאמונה בבורא עולם חיונית בכל עת ובמיוחד בזמן צרה. אך אל לו למנהיג להאריך בתפילה. שעת משבר היא שעת מעשה. גם אם ניצבים בפני העם ומנהיגו מכשולים בלתי עבירים לכאורה, על המנהיג להוביל. קיפאון אינו בא בחשבון; צריך לחפש מוצא, גם אם פירוש הדבר הוא לחשוב מחוץ לקופסה ולקחת סיכון.

מנהיג ששותק - שותף לחטא

שיעור שני מגיע כעבור שבועות אחדים. כאשר מסתיים המזון שהוציאו ממצרים, בני ישראל מתלוננים על רעב וה' ממטיר להם מן. מדי בוקר מוצא כל אחד מנת מזון מוכנה לאותו יום, מחכה לו בפתח אוהלו. ואז מגיע יום שישי, ובפתח האוהל ניצבת מנה כפולה. העם, בצורה טבעית ומובנת, לוקח את המנה הזו. אבל הנשיאים, הזוכרים את הציווי שלא להותיר מן לבוקר המחרת, באים ואומרים זאת למשה.

כאן מתברר, שמשה טעה. עוד לפני שירד המן בפעם הראשונה, אמר לו ה': "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, והיה משנֶה על אשר ילקטו יום יום". אלא שמשה לא אמר זאת לנשיאים ולעם; אולי שכח, אולי רצה (כפי שאומר הרמב"ן) שיבואו לשאול ואז יסביר להם את קדושת השבת וחשיבותה. מכל מקום, ה' אינו רואה זאת בחיוב והתוכחה מגיעה בתוך 24 שעות.

למחרת, ביום השבת, יוצאים כמה מבני ישראל ללקוט מן. ה' נוזף במשה: "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי?", חז"ל שמו לב ללשון הרבים בה משתמש ה', לשון שלכאורה אינה במקום - שהרי לא משה הוא שהפר את הציווי שלא ללקוט מן בשבת. ואולם, הם אומרים, מאחר שמשה לא העביר לבני ישראל את המסר בנוגע למנה הכפולה של יום שישי, הוא נחשב כאילו חטא עימהם. ואת דבריהם מסביר ר' עובדיה מספורנו: "אף על-פי שלא יצאת עימהם ללקוט, גרמת שייצאו - שלא לימדת אותם הלכות שבת", שכן איסוף המן והבאתו לאוהל מהווים מלאכה האסורה בשבת.

נזיפה נוספת מקבל משה בעת החניה ברפידים. העם מתלונן על מחסור במים, משה פונה לה' ולראשונה מביע קוצר רוח: "מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני!" משיב לו ה': "עבור לפני העם וקח איתך מזקני ישראל", קח את המטה, הכה את הסלע וייצאו ממנו מים. אומר רש"י בעקבות חז"ל: "עבור לפני העם - ונראה אם יסקלוך. למה הוצאת לעז על בנַי?" ואולי צירופם של זקני ישראל - לראשונה מאז השתמטו מהשליחות אל פרעה - גם הוא סוג של נזיפה למשה, שעד כה היה המנהיג היחיד.

לקחים במלחמת עמלק

משה מפנים היטב את הלקחים. ימים אחדים לאחר מכן מגיע עמלק ופותח בפעולות איבה נגד ישראל. הבה ונראה מה עושה משה. הוא פונה ליהושע: "בְּחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק". אין כאן צעקה אל ה' אלא פעולה מיידית - לקח מים סוף. משה משתף עצמו בצרת העם - "לנו", וזהו לקח מהימנעותו לשתף את העם בציווי השבת שקיבל.

כאשר יהושע יוצא למלחמה, משה עולה עם אהרון וחור לראש הגבעה, ושם נושא את ידיו בתפילה. מדוע הוא לוקח את אחיו אהרון ואחיינו חור? ומדוע התורה מספרת לנו פרט טכני לכאורה - שהם תמכו בידיו? חז"ל ורש"י בעקבותיהם, שוב מותחים ביקורת על משה ואומרים שידיו כבדו משום שהיה עליו לצאת בעצמו למלחמה. אך דומה שהפירוש הפוך. משה מבין שאין הוא יכול לבדו לעשות הכל. הוא אינו יכול להיות גם המצביא הצבאי וגם המנהיג הרוחני. וגם בצד הרוחני - אסור לו לסמוך רק על עצמו, אלא עליו לשתף עימו אישים נוספים.

למרות שמשה הוא בעל מעמד של מלך, אין הוא חושב שעליו לנווט, לקבוע, לבחור ולהנהיג בכוחות עצמו. וגם המלך העתידי, קובעת ההלכה, הוא אומנם בעל סמכויות רבות - אך לא בלעדיות. הוא כפוף לחוק התורה, עליו להיוועץ בסנהדרין, ויש סמכויות שכלל אינן בידיו. זוהי מנהיגות ברוח התורה: קבלת אחריות לצד חלוקת סמכויות; הנהגה והובלה לצד נטילת חלק במצוקות העם; הכרה במשגים ותיקונם המיידי.