מזוז חותר תחת האמון במערכת המשפט

למרות שאני רחוק מתמיכה בברוך מרזל ובסגנונו, אני מתנגד בתוקף לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הנובעת בעצם מפסיקת בית המשפט העליון והיא יחידה במינה בין המדינות המכבדות את החוק. זוהי השיטה שלפיה, כאשר בריון מאיים לפגוע בחוק ובשומריו, מרחיקים דווקא את הקורבן המיועד, מפייסים את הבריון ונותנים לו פרס על בריונותו, בטענה שהאירוע המתוכנן "יפגע בסדר הציבורי בוודאות קרובה". זוהי השיטה, שבעטיה נאסרה כל תפילה יהודית בהר הבית, ובעבר אף נאסרה כניסת יהודים לשם - לדראון עולם.

לדעתי, איסורים אלה, שהיוו הפרת החוק הישראלי, הפרת ההצהרה הנבובה כי מובטח חופש הפולחן אצלנו לכל הדתות (לכל, פרט ליהודים) ודריסת האתר המקודש ביותר לדת היהודית - פגעו ביכולת ההרתעה של ישראל יותר מכל הבלגה על ירי ופיגוע.

בכל מדינה שומרת-חוק, "ודאות קרובה להפרת הסדר הציבורי" אינה מהווה סיבה למתן פרס למאיימים בהפרת הסדר - לרבות מועצת העיר אום אל-פחם, שקיבלה השבוע החלטה מפירת-חוק ללא תקדים בדבר חסימת הכניסה לעיר בפני מרזל, ללא שום תגובה מאת היועץ המשפטי הגיבור שלנו - אלא סיבה טובה ונכונה למשטרה, ולפעמים אפילו לצבא, לרכז כוחות ולשמור על הסדר. את מפירי הסדר יש לסלק, ולא את קורבנותיו.

דוגמה מובהקת לשיטה נכונה זו, מצאנו לפני כ-20 שנה בארה"ב: הנאצים בשיקאגו ארגנו הפגנה ברובע היהודי סקוקי, ובית המשפט קבע שזכותם להפגין על-פי חופש הביטוי, למרות שהיה זה מעשה פרובוקציה מאוס, ברובע שבו התגוררו יהודים רבים ניצולי השואה. המשטרה המקומית אבטחה את ההפגנה, ומנעה את הפרת החוק משני הצדדים. אני מבדיל כמובן אלף אלפי הבדלות, בין הנאצים בסקוקי ובין ברוך מרזל, יהודי שלמרות סגנונו הבוטה רוצה בטובתם של מדינת ישראל ושל העם היהודי.

דוגמה מפורסמת אחרת נתן הנשיא קנדי, כאשר מושל אלבאמה הגזען התכוון למנוע בכוח כניסתם של סטודנטים שחורים לאוניברסיטה. קנדי שלח כוחות צבא פדרליים, איים על המושל הסורר ואכף כראוי את החוק ואת הסדר.

אם השופט אלעזר ריבלין יעשה את הטעות הגורלית וייעתר לבקשת מזוז, או אם בית המשפט העליון יעתר לבקשה זו, הם ישגו שגיאה קשה. הדבר יהרוס במידה רבה את אמון העם במערכת המשפט, שהוא ירוד כבר כיום - והסיבה לכך אינה רלוונטית לדיון זה.

לפני שלוש שנים ריכזה הממשלה כוחות צבא ומשטרה עצומים, עשרות אלפי שוטרים וחיילים, כדי לדכא את ההתנגדות ל"הינתקות". באותו אירוע מביש ומתועב לא שעה בית המשפט העליון לנימוקים כבדים הרבה יותר מהנימוק הקלוקל "ודאות קרובה להפרת הסדר", ושם ידעו גם ידעו כיצד לדכא את רצונם של תושבי המקום "להפיר את הסדר". הדיכוי נעשה בצעדי אלימות, הונאה ותחבולה קיצוניים, ולא שכחנו את שיטות ניסו שחם הזכורות שלא-לטוב.

רוב תושבי אום אל-פחם רואים כפרובוקציה לא רק את כניסת מרזל לשם, אלא גם את כניסתם של משטרת ישראל, צה"ל, דגל ישראל, ההמנון הלאומי, סמל המדינה וכל סממן אחר של שלטון ישראל וריבונותה בשטח העיר (וגם בשטח אחר של המדינה). במקום לאכוף את חוקי המדינה וסמליה דווקא בעיר עוינת כזו, היועץ המשפטי והמשטרה נקטו כעת צעד פחדני ועלוב, העלול להשניא את מערכת המשפט גם על הציבור ההולך ופוחת, הרוחש לה עדיין אמון.