המלכה של ט"ו בשבט

"השקדייה פורחת ושמש פז זורחת/ ציפורים מראש כל עץ/ מבשרות את בוא החג/ ט"ו בשבט הגיע/ חג האילנות" - אומרות מילותיו של שיר הילדים הידוע. ולא בכדי: כי מה שמסמל, יותר מכל, את החג הזה אינו אלא עץ השקד במלוא פריחתו והדרו. השקדייה היא כליל הפריחה של חודש שבט, וכבר בראשית החודש היא מתכסה טלית של פרחים לבנים או ורודים.

מולדתה היא קידמת אסיה, שם גדלה בר ביערות. גם בארץ ישראל גדלה, אומנם, השקדייה בר בחורש הטבעי שבשומרון, בגליל ובאיזורי הארץ האחרים. אלא שכאן ברחה השקדייה מהתרבות והחלה גודלת מאליה בהרים, מזרעים שהובאו באורח מקרי.

עץ ייחודי

אף לא אחד מעצי ארץ ישראל לא זכה לאותה חיבה והוקרה שלה זכתה השקדייה. היא נזכרת, אומנם, בתנ"ך, כעץ השקד, אך לא זכתה להימנות עם שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל.

פריחתה המוקדמת והעשירה מתחילה כבר בעצם ימי הסגריר והקור, ובישוב העברי, בראשיתו, היא הייתה כמעט העץ היחידי המוכר בו, עוד הרבה לפני שהחלו מגדלים בארץ עצים נשירים אחרים מבני משפחתה, כמו השזיף, האגס, או התפוח.

במטעים שבשפלת יהודה והשרון תפס בעבר עץ השקד שטחים נרחבים, אך מקומו נדחק במרוצת הזמן לטובת עצי פרי ההדר, ושטחו הצטמצם.

התמעטות המטעים

אחד הגורמים להתמעטות מטעי השקדים בארץ הוא "קדחת הצוואר" (קאפאנודיס), שאינה אלא חיפושית שחורה-אפורה, גדולת-ממדים, המטילה את ביציה על צוואר העץ. הזחלים, הבוקעים מהן, חודרים לקליפה, נוברים בעצה, משחיתים אותה ומקצרים את ימיו של העץ.
שלא כיהודים, מוציאים הערבים לשוק את פירות השקד בעודם באבם, כשציפתם הירקרקה והשעירה רכה וטעמה חמצמץ. פירות-בוסר אלה מובאים לשוק בתקופת הפסח, ורבים הם הקופצים עליהם. לידי גמר בישולו מגיע השקד בימי התמוז הלוהטים של עצם הקיץ. או אז מתייבשת הציפה ונפרמת, כשהגלעין עצמו מציץ מתוכה.

ולמי שאינו יודע: זרעי השקד מכילים כ-40 אחוז שמן, שמשתמשים בו לתעשיית חמאת השקדים, לסבון ולתרופות.