שיקום מי שאמר "שטחית" ו"חלולה"

בינואר 2006, מעט לאחר ששרון נפל למשכב קבוע, צלחה על ראובן אדלר רוח הקודש. אם אלה הם רחשי הלב של הציבור כלפיו, תהה מן הסתם היועץ האסטרטגי של קדימה בינו לבין עצמו, מדוע לא לנצלם עד תום, להציב את שרון בראש רשימת קדימה לכנסת ולגרוף קופת מנדטים נאה, שלא נודעה כדוגמתה. היועץ - שהיטיב לשמור אמונים לבן (עמרי), לאב (אריק), אך יותר מכל לרוח הציניות - היה בסך-הכל תוצר אותנטי ומזוכך של מפלגה, שראשיה הפכו את האופורטוניזם לדגל ואת הכיסא הפרלמנטרי - לאידיאולוגיה נטולת פשרות.

וכך, כיאה למי שאמור היה אז להוביל את רשימת קדימה ממיטת חוליו ובתרדמת מלאה, העמידו לשרון שוחריו מביתו הפוליטי החדש מורשת - מורשת עוּלת ימים, שנולדה במחי שבץ מוחי ואשר לאיש מבאי קדימה לא היה מושג ירוק מהי. כך, מצוידים במורשתו של האב הרוחני, שהביע התנגדות נחרצת לרעיון ה"התכנסות" ביהודה ושומרון לאחר ההינתקות, יצאו ראשי קדימה, עם אהוד אולמרט בראשם וציפי לבני לימִינוֹ, לבחירות של 2006, כשעל ראש שמחתם ומצעם מתנוסס רעיון ה"התכנסות" ביהודה ושומרון.

"חוצפתו" של שביט

העובדה שלקראת בחירות 2006 נשאו לבני ואולמרט בגאון את רעיון ה"התכנסות" במסיבות עיתונאים למכביר, כשדמותו של שרון (המתנגד בתוקף ל"התכנסות") מתנוססת על פוסטר ענק מאחוריהם, לא הפריעה כמעט לאיש מהנוכחים. בדיוק כפי שלא הפריע כמעט לאיש מהם שאותה לבני יכולה הייתה לימים לתת הסברים מלומדים כי ה"התכנסות" בכלל לא הופיעה במצע קדימה. הסבריה של הגברת לבני ניתנו כמובן רק אחרי שההינתקות, מעשה ידיה להתפאר של קדימה, התנפצה לכולנו בפרצוף בקול גדול, מבלי שאיש מבכירי מקדמיה מכֶּה על חטא.

אלא שלצורך "הפוליטיקה האחרת" של הטוענת לכתר מקדימה, שכידוע "קצה בכל הספינים והשטיקים של מרכז הליכוד", היה עליה להצטייד למשימה היעודה בפורום החווה. פורום זה כולל כמובן את ראובן אדלר ואת אייל ארד, אשר תרומתו לפוליטיקה האחרת ולהיגיינה הציבורית לא תסולא בפז, כפי שמשתקף בין השאר ב"מסה על הסובלנות", שהובאה מפיו בסרט "כל אנשי הקמפיין" של ענת גורן מערוץ 10: "אני כמו כריש שמריח את הדם במים, לפרק את ביבי, אני רוצה להוריד אותו לגמרי. הוא מדמם לנו במים. מה עושה כריש כשמישהו מדמם במים? תוקף. הורג אותו. אז בואו נהרוג אותו. נשים לו את הרגל פה (הוא מלווה את דבריו כשאצבעות ידו לוחצות על עורק הצוואר) ונלחץ. את ביבי שונאים. יש פה הזדמנות לפרק לו את האימ-אימא של האימא שלו".

כל הנוגעים בדבר מקדימה (ובהם ציפורה כמובן) ומהתקשורת שמעו את הקולות וראו את המראות, גם אם לא כולם עשו זאת בשידור הראשון, אך ארד נותר על עומדו, והמשיך להיות אורח רצוי בכל אולפן טלוויזיה, מבלי שמישהו יקשה עליו מדי ב"שאלות מציקות", למשל על קריאתו "אז בואו נהרוג אותו".

ואכן, אין לתמוה יתר על המידה על הליהוק של לבני בכל הנוגע לאנשי הקמפיין שלה, ובכללם ארד, במירוץ שלה לפסגה. טיבם של ניקיון הכפיים, המנהיגות האחרת ואומץ הלב הציבורי כבר ניכרו בה בעבר - כפי שתועדו ב"יומני עמרי", לטענת חושף היומנים, רביב דרוקר, ניקיון כפיה המופלג בא לביטוי בין השאר בדבריה: "אני זוכרת מיהו חבר מרכז ה'ליכוד' הראשון שביקש ממני כסף בשביל לתמוך בי". האם מישהו יקפיד עמה בזוטות כמו מדוע כבר באותו היום לא עזבה לאנחות את הליכוד, או מדוע לא הגישה תלונה למשטרה, כפי שמחייב החוק במקרה כזה.

ובכלל, הרי אותה "מורשת שרון" הייתה שזורה גם בכל אותם איים יווניים, סיריל קרנים, מרטין שלאפים, ואפילו בבן שקיים כהלכתו את הפסוק "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" במעשיהו. ומי כשרת המשפטים היטיב באותה עת למלא פיו מים, גם כשפרשיות אלו נחקרו והתפרסמו? נראה כי אותן תכונות ערכיות נדירות סייעו לה לימים להתהדר בתמיכתו הנחרצת בה של צחי הנגבי, כשבעצם ימים אלו מתנהל נגדו משפט פלילי; או להתברך בעבריין מין כחיים רמון לצידה.

וכך, נראה כי אותה ציפורה נחמדת הרגישה בנוח רב, לאורך כל ימי חלדה של מפלגתה החדשה, גם עם האדונים אפללו והירשזון ועם הגברת בלילא; ובוודאי בוודאי שכך עם השורה הבלתי נגמרת של ראשי רשויות מקומיות ממפלגתה שנחשדו בפלילים; וכמובן גם עם שובל החשדות נגד ראש מפלגתה לשעבר אולמרט. ומן הסתם מִדַּם לבה היא דיברה על הצורך בכך שקודמה בתפקיד יו"ר קדימה יסיק מסקנות ויתפטר מתפקידו כראש ממשלה, לאחר פרסום דוח הביניים של ועדת וינוגרד, גם אם הדבר לא מנע מבעדה להמשיך ולשבת בממשלתו.

ואת כל זה ויותר ידעה התקשורת, כשרק מתי מעט מאנשיה מעזים לפצות פה. ניקיון הכפיים המפוקפק, העובדה שזו האמורה לשאת בתפקיד החשוב במדינה נושאת על גבה צקלון ריק מהישגים ומאחריות ציבורית - היו בטלים לעומת המשימה הייעודה של יישום הסיסמה "רק לא ביבי". כך היה ערב הבחירות ב-1996 כשנתניהו התמודד מול פרס, וכך היה הפעם ב-2009.

ועל מי יצאה קצפה של התקשורת בשלהי מערכת הבחירות הנוכחית? כמובן, על מי שהעז ברוב חוצפתו לחרוג מכללי ההתנהגות המקובלים בבראנז'ה. מאמר אחד של ארי שביט, "הערת אזהרה", ובו עדויות בלתי מחמיאות על דמותה והתנהלותה של לבני, מפי 12 אנשים שאינם ממתנגדיה הפוליטיים, גרר "עליהום" תקשורתי כאילו לא הכירו רבים מעמיתיו של שביט, כפי שהעיד דרוקר, את שמות המעידים ואת טענותיהם. הרי מה שעמד על הפרק היה חשוב הרבה יותר מאתיקה עיתונאית, שכהוֵוי ידוע אינה תקפה "בימי סגריר", כפי שלימדָנו מאור התקשורת אמנון אברמוביץ'.

וכך, כשהתקשורת מוציאה לעצמה באורח וולונטרי צו 8, ומיטב הספינולוגים של הממלכה - ובראשם אדלר וארד - נרתמים למאמץ המלחמתי, וחלקים גדולים בציבור קונים כל לוקש בתנאי שהוא עטוף כדבעי - אין תמה שכמעט רבע ממנו נתן את קולו למפלגה שבראשה עומדת מי שתוארה על-ידי מרואייני שביט "שטחית" ו"חלולה".