לכאורה, מה השאלה?! ברור שאַחֲרֵי רַבִּים-לְהַטֹּת. קודם כל זהו פסוק בתורה, בפרשת השבוע שלנו, ולפיכך הוא מחייב לנצח. חוץ מזה הרי אצלנו מדובר בדמוקרטיה, בשביל מה עשו בחירות וכל זה, לא בשביל שהרוב יקבע לאן הולכים ומי יוביל!? אלא שלפעמים, מה לעשות, הרוב נוטה לעשות דברים מוזרים שמסבכים את העניינים יותר ויותר. כמו למשל תוצאות הבחירות; היינו אמורים לבחור במפלגה שתקים ממשלה יציבה ותוביל אותנו בארבע השנים הבאות. במקום זה התפצלנו בין כך וכך מפלגות, ולא הענקנו למפלגה אחת את היכולת להוביל. כך יצרנו מצב שגם אם וכאשר תקום ממשלה - היא לא באמת תוכל למשול, כי לכל מפלגה מהמפלגות המרכיבות אותה יהיה הכח לטרפד מהלכים שלא ימצאו חן בעיני חבריה. אבל זו בעיה עתידית, כי בינתיים לא ברור בכלל מי ואיך יצליח להקים ממשלה.
על פניו נראה שהמפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של נציגים בכנסת - אינה יכולה להקים ממשלה, אין לה עם מי. המפלגה השנייה בגודלה אולי יכולה להקים ממשלה, אבל קשה לה מאוד עם "השותפות הטבעיות שלה" שביחד איתה יש להן רוב ברור בכנסת, כי היא מתאמצת מאוד לשאת חן דוקא בעיני מתעביה. ואלה, המתעבים, מקפידים לשדר פַּסְלוּת של המחנה הימני כולו. הם כמובן לא יישבו עם הקיצונים האלה. והעובדה שכך בחר רוב העם אינה מעלה ואינה מורידה בעיניהם. דמוקרטיה או לא, מי שלא אוחז בדעותיהם ומצביע כמוהם, הוא קיצוני שיש לשמור מרחק ביטחון ממנו. איך אמר לי פעם המ"פ במילואים, ביום הגיוס שהיה למחרת הבחירות - מה, הצבעת ליכוד? איך יכולת?!! בגיחוך קל העמדתי אותו על העובדה שברגע זה הוא פסל יותר ממחצית מהעם... סליחה, לא התכוונתי, התנצל. לא התכוונת, אבל זה מה שעשית.
אין זו הפעם הראשונה שנערכות בחירות אצלנו וכבר היו דברים כאלה מעולם. לכאורה, הפיצול הפנימי הזה אופייני לנו יותר מאשר לעמים אחרים, וצריכים לנסות להבין את שורשי התופעה. אולי אם נתבונן בפרשת השבוע בכלל, ובפסוק שממנו לקוחה הכותרת לרשימה זו בפרט, נצליח להתחיל להבין את מה שעובר עלינו, אולי. הנה הפסוק (שמות כ"ג): [ב] לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת. רש"י פותח את פירושו במשפט הבא: יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו. והוא מסכם את פירוש הפסוק על-פי מדרשי חז"ל: לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת - לחייב מיתה בשביל דיין אחד (במקרה) שירבו המחייבין על המזכין (בקול אחד בלבד): וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב - לנטות מדבריו (של הרב) לפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן: אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת - ויש רבים שאתה נוטה אחריהם; ואימתי - בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין. וממשמע שנאמר לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת, שומע אני 'אבל היה עמהם לטובה'. מכאן אמרו, דיני נפשות מטין על-פי אחד לזכות ועל-פי שניים לחובה.
רש"י ממשיך לחפש את הפשט בפירוש הפסוק ומצטט את תרגום אונקלוס. הוא מסכם את פירוש התרגום בכך שהפסוק מורה לנו שלא להתחמק מהכרעה, גם אם היא קשה. רש"י עצמו מפרש את הפסוק כך: לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר 'הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם'. וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת וגו' - אם שואלים לדעתך - אמור אותה בלא להתחשב בדעת הרוב, שלדעתך הם טועים או מעוותים את המשפט. לכאורה בלשון ימינו, יש כאן אזהרה מפני תרבות העדר, תרבות שמבוססת על פחד מפני בעלי השררה והכח או על נוחות, בבחינת 'הכי קל זה להיסחף עם הזרם, אז למה לי להסתבך' בשחיה נגדו!?
כמובן, התורה מדברת אל כל אחד ואחת מאתנו, אלא שהנטייה שלנו היא לעשות לעצמנו הנחות; אנחנו לא מזהים אצל עצמנו את ההיסחפות בזרם ואת הנטייה לרצות את השומעים, גם באמירות שאינן דעתנו האמיתית. כנראה בכלל לא מנסים לגבש לעצמנו דעה משלנו; יותר קל להיסמך על מי שנראה לנו כאילן גדול ולפטור את עצמנו מכאב הראש הכרוך בגיבוש עמדה עצמאית. אבל זה רק ביחס לעצמנו, כי אצל הזולת אנחנו מזהים את התופעות הנ"ל, ובמיוחד אצל הפוליטיקאים. ותגובתנו למה שאנחנו מזהים אצלם מתבטאת בתוצאות הבחירות. מזה זמן רב מוסכם על פרשנים רבים שהעם בישראל כמה למנהיג חזק. גם כדי שיעשה סדר בבלאגן השורר פה, אבל בעיקר כזה שהן שלו הוא הן ולאו הוא לאו. וזו הבעיה, האמינות הפגומה של המנהיגים.
שיקולי בחירות ומנהיגות
הפעם נחרוג מעט ממנהגנו ונזכיר כמה שמות של מפלגות ופוליטיקאים, אבל קודם הקדמה קצרה. את דעתנו על מנהיגות ועל התכונות הנדרשות ממנהיג בעם ישראל הבענו לא אחת, ולאחרונה במאמרנו האחרון, לפרשת יתרו. כעת אנחנו מדברים על הפוליטיקה של מדינת ישראל, לא על הנהגת עם ישראל שזו רמה אחרת לגמרי. כמו לכל חברה, גם למדינת ישראל דרוש מנהל טוב שיוביל אותה לתהליך של שגשוג מתמשך. כדי שמישהו יוכל לעשות זאת, הוא צריך שני דברים; א', שיהיו לו יעדים ברורים ובני השגה. סעיף ב', מתחלק לשלושה סעיפי משנה; 1. עליו לשכנע את המצביעים, אותנו בכך שיעדיו מתאימים ורצויים לנו; 2. לשכנע אותנו שהוא האיש המתאים להוביל את כולנו להשגת אותם יעדים; 3. לטעת בנו את האמונה כי הוא לא יבגוד בנו במעלה הדרך.
דומה כי רוב העם אכן חשב, ועדיין חושב שמר נתניהו עונה על סעיף א'. וכן על סעיפי משנה 1. ו-2. בסעיף ב'. בסעיף משנה 3. יש בעיה, כי קשה לנו להאמין לו. ולא שהוא שקרן כפי שמכפישים אותו חורשי רעתו, אלא שמאוד איכפת לו מה יאמרו או יכתבו עליו בתקשורת-תשקורת, ומתוך ניסיון לשאת חן בעיניהם, הוא עלול להיסחף למחוזות שלא התכוון להגיע אליהם. זה היה החשש שהניע לא מעט מצביעים לתת את קולם למר ליברמן, תוך אמירה מפורשת שבכך יחזקו את מר נתניהו. ואם הזכרנו את מר ליברמן, אין לו ספקות. זה מה שהוא שידר והמצביעים אהבו את זה. נראה כאילו שום דבר לא הצליח לערער את שלוות נפשו; לא החקירות, לא התקשורת המכפישה וגם לא הקללות. מי שכך מגיב לשיטפון העכור המנסה להטביע אותו, חשבו המצביעים, יש סיכויים טובים שיישאר נאמן למצביעיו, כאמור בסעיף משנה 3. לכן חשבו שבחירה בו תחזק את נתניהו.
הח"מ לא המציא מדעתו את האמור לעיל, הוא שמע את הדברים מאנשים שונים לפני הבחירות. היו גם כאלה ששמעו על הסחף במעמדו של הליכוד וברגע האחרון החליטו להטיל לקלפי את הפתק שלו, במטרה לחזק את נתניהו. אלא שכל אלה ועוד רבים אחרים הם חישובים פוליטיים עקרים. הח"מ אומנם התייחס אליהם מילולית פה ושם, אבל בעיניו השאלה היחידה שעמדה על הפרק הייתה עקרונית - מי דובר אמת (ואין אמת אלא תורה כידוע) ומה הסיכוי שידבק בה לאורך זמן. זה הכל, וזה בהחלט מספיק. שום שיקול של גודל המפלגה, אחוז החסימה וכו', כי זה ממש לא ענייני. מזוית זו, לא היו לי הרבה התלבטויות, כי רוב ככל המפלגות לא אמרו אמת, וממילא נפסלה מועמדותן לקבל את קולי.
ואם מישהו מבקש דוגמא לאמת שנעדרה אצל מרבית המפלגות, הנושא היחיד שבדקתי היה, כמה לא מפתיע, היחס של המפלגה לארץ ישראל. כל מי שדיבר על פשרות טריטוריאליות וכדומה, נפסל על הסף. כיפה על הראש או היעדרה, זקן ארוך או קצר, שמירת שבת או לא, תפילין בכל יום חול או שחיית בוקר - כל אלה לא נשקלו כלל על ידי, כי אין להם כל משמעות ביחס לבעיות העיקריות שעלינו להתמודד עימן בימים אלו. הנה ציטוט מפרשת השבוע: [כט] לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, בְּשָׁנָה אֶחָת: פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. יהודים מגיעים לארץ, כובשים אותה ומתעוררת בעיה של שליטה בטריטוריה וגם של היחס לאלה ששרדו את הכיבוש. עלולים להיתפס לקוצר רוח וזה מסוכן, על כן מבהירה התורה מראש: [ל] מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ.
אז כל מי שהבטיח לנו מהלכים כאלה ואחרים מול יושבי הארץ, נפסל כאמור. כי כל ההצעות שורשן בקוצר רוח ובחוסר אמונה בבורא העולם שנתן לנו את הארץ והבטיח כמצוטט לעיל. אבל הקב"ה מכיר אותנו כמובן והוא יודע עד כמה אנחנו שואפים לשלום ולשלווה. הוא יודע ששאיפה זו, כאשר היא מלווה בקוצר רוח, עלולה להוליד מהלכים שתכליתם היא דחיקת הקץ. שאם לא מקבלים שלום אמיתי, כזה שהרבונו של עולם יתן לנו כשיגיע הזמן, יוצרים איזה שלום דמיוני שעלול להיות הרסני יותר מכל מלחמה. על כן מזהירה התורה: [לב] לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. [לג] לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ. דברים ברורים, לא?!
למרבה הצער, קוצר הרוח הוא מאפיין שלנו מאז ומעולם, וגם באמונה אנחנו לא מספיק חזקים. לזכותו של מר נתניהו ייאמר שלא שמעתי ממנו מילה על ויתורים כואבים וכדומה, ומבחינה זו הוא בהחלט מועדף לתפקיד, אלא שאני חושש כי בסעיף משנה 3. הנ"ל עלולה להיות בעיה. אם יצליח להיות הוא עצמו ולהתעלם מהרעשנים הסובבים אותו, משהו בסגנון של מר שמיר, הוא עוד יכול להיות ראש ממשלה מעולה, עד שיתגלה משיח צדקנו.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
